מהליכה לריצה

כבר כשהיה רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל ילד קטן, היה ידוע בשכלו החריף ובאהבתו הגדולה ללימוד תורה, אך עם כל זאת התקשה לקום מהמיטה השכם בבוקר. ביום חורף אחד כשאביו ניסה ללא הצלחה להוציאו מהמיטה, אמר לו אביו שמי שקם מוקדם מרוויח, וכדי להוכיח זאת סיפר, שאתמול קם בבוקר מוקדם וכשהלך לבית הכנסת מצא שטר כסף ברחוב. התהפך הילד ואמר לאביו שזאת ההוכחה שלא כדאי לקום מוקדם, שהרי זה שאיבד את השטר קם עוד יותר מוקדם…
אך בהמשך התחיל הילד לקום במהירות ללא עיכובים. לאביו המופתע הסביר, שהיצר הרע הופיע לפניו והסביר לו שלא כדאי לו לקום, שהרי בחוץ קר ויורד גשם זלעפות, ופשוט לא שייך להסתובב בחוץ במזג אוויר כזה, ועוד בשעת בוקר מוקדמת כל כך. אולם, הסביר הנער, כי לאחר חשיבה ענה ליצר הרע שאם כל כך נורא להסתובב בחוץ, אז איך זה שהצליח להגיע אליו ולנסות למנוע ממנו לקום?! ואז קיבל החלטה שאם היצר הרע יכול לקום כל כך מוקדם, גם הוא יכול לקום בזריזות בבוקר.

*
בתחילת הפרשה אנו פוגשים לראשונה את אבי האומה הישראלית, את אברהם אבינו. אברהם מקבל מהבורא עשרה נסיונות, כשהנסיון הראשון פותח את הפרשה שלנו – לעזוב את מקום מגוריו וללכת אל עבר הלא ידוע, לארץ שיובל אליה בהמשך. אברהם אבינו מקבל בתחילת הפרשה את הציווי המיוחד: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראיך”. הציווי הראשון הוא ללכת ולהתקדם. זהו ציווי לכל יהודי לכל הדורות, לא לשקוט על שמריו אלא לחפש לאן יש להתקדם עוד ועוד. אולם כשאנו מתבוננים באורחות חייו של אברהם, אנו רואים תכונה מעניינת. לא רק שאברהם מתקדם בכל חייו, אנו רואים שאברהם רץ לכל דבר טוב. דוגמאות לכך ניתן לראות בתחילת הפרשה הבאה, כשאברהם אבינו מקבל את שלושת האורחים, שלא ידע שהם בעצם מלאכים, נאמר: “ואל הבקר רץ אברהם”. כשיצא לעקידת יצחק נאמר: “וישכם אברהם בבוקר”. וכך לכל אורך הדרך.
המשנה במסכת אבות אומרת: “הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים”. הזריזות וההתאמצות לעשיית הטוב הינה תכונה חשובה, תכונה ההפוכה ממידת העצלות. אדם שעושה משהו בזריזות זה מלמד על קשר עמוק לדבר, ולא רק עשיה מחמת אילוץ.

שבת שלום

הפוסט פרשת לך לך | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

יושר – המפתח לקיום העולם

כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה
ואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר
וכמו ענן להתגשם
מעל חלקת שדה ריקה
ולהביא לרגבים
את הבשורה הירוקה

על החצב שר יהורם גאון בשיר נפלא זה שכתבה והלחינה נעמי שמר, אותו חצב שכל מי שטייל לאחרונה במרחבי ארצנו לא יכל שלא לראותו פורח ומבשר את בוא הסתיו ופתיחתה של השנה חדשה.
חכמינו קראו לחצב בשם נוסף – ‘קטיעה’. הסיבה לכך היא מפני שכשעם ישראל נכנס לראשונה לארץ ישראל, ויהושע מן נון חילק את הארץ לנחלות, את הסימון בין הנחלות עשו בעזרת החצב גבה הקומה, שסימן לכל אחד היכן מסתיימת נחלתו ומתחילה נחלת שכנו. אולם, החצב שאינו פורח לאורך זמן, נבל ונעלם, והרשעים ניצלו את העלמות הסימון להרחיב את נחלתם על חשבון השכן והשתלטו על שטחים השייכים לשכנם. מה שהם לא ידעו, בשנתם הראשונה בארץ ישראל, שלחצב יש בצל ושורשיו עמוקים ביותר עד כדי שיכול לחצוב בסלע, וכפי שכותב הרמב”ם שלכן נקרא ‘חצב’ מלשון חציבה. וכך למרות קמילתו, בשנה הבאה יפרח בדיוק באותה נקודה. כך שבקיץ עת החצב הוציא את עליו הירוקים והרחבים, התגלה קלונם של אותם מסיגי גבול, ובלשון חכמינו – החצב ‘קוטע רגליהם של הרשעים’.
בפרשת השבוע אנו קוראים על המבול שהיה בתקופתו של נח. חכמינו מלמדים אותנו כי הדור היה כל כך מקולקל עד שלא היה לעולם יותר יכולת קיום, והיה צורך להתחיל את העולם מחדש. החטא ש’שבר את גב הגמל’ וגרם לעולם להחרב היה הגזל והגניבה. בעולם בו אין משמעות לקניין של האדם, מצב בו אין אמון במה שבורא העולם נותן לאדם על מנת שיוכל למלא את תפקידו, אין יכולת לעולם להגיע לייעודו. הגניבה מלמדת על חשיבה של הגונב כביכול הוא יודע לחלק את המשאבים של העולם טוב יותר מבורא העולם, דבר שבהכרח יביא לחורבן העולם.
לכן חכמינו ז”ל דרשו על הפסוק במשלי: ‘כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח' – אמירה כל כך חריפה: “כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו”. מה ששייך לאדם נועד בשביל שיוכל למלא את ייעודו, אם לוקחים לו את זה בעצם מונעים ממנו למלא את ייעודו.
ולוואי ונלמד את הלקח מדור המבול, לכבד את הזולת ורכושו.
שבת שלום

הפוסט פרשת נח | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

יום הכיפורים – תמרור דרך

מסופר על שני חברים שיצאו לטיול. הם נהנו והתקדמו במהירות במסלול, עד שהגיעו לפרשת דרכים, בה לא ידעו לאן עליהם לפנות. הם הבחינו שהעמוד עליו החיצים המורים לכיוונים השונים נפל ומוטל על הארץ ללא תועלת. הם התיישבו בצומת, מבואסים, בלי לדעת לאיזה כיוון עליהם להמשיך. לאחר שעה ארוכה, הופיע במקום אדם זקן וחייכני שהתפלא לראות אותם יושבים ללא תכלית שעה ארוכה. אחרי ששאלו אותו להיכן ללכת, הוא ענה להם בשאלה – למה אינם מסתכלים בעמוד עם החיצים והולכים על פיו?! הם גיחכו, והסבירו לו בציניות שכשהעמוד זרוק על הרצפה, אי אפשר להיעזר בו. הזקן חייך, ואמר להם שהם שני בחורים צעירים, שיכולים להרים את העמוד בקלות, ואז לפעול על פיו. הם צחקו בקול והסבירו לו שאם היו מרימים את העמוד זה לא היה מועיל, היות והם לא יודעים לאיזה כיוונים עליהם לכוון את החיצים שעליו. הזקן נעץ בהם מבט חודר ואמר: “אם אתם יודעים מהיכן הגעתם, הייתם מכוונים את החץ המתאים למקום שממנו הגעתם, ואז כל השאר היה מסתדר, והייתם יודעים להיכן להמשיך”.
*
השנה מתחילה ביום הכיפורים, ההתחלה שממנה אנו יודעים כיצד ולהיכן לצעוד. אדם שזוכר את יום הכיפורים במהלך השנה יהיה אדם יותר מדוייק, אדם שמחטיא פחות מטרות נכונות. ביום כיפור משהו באוויר מרגיש אחרת: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”, בורא עולם נתן לנו במתנה יום אחד שתפקידו לטהר – לנקות, להתרומם מהמציאות השוחקת, שגורמת לנו לחטוא-להחטיא מטרות בחיים.
חסידים היו אומרים, שאם יום הכיפורים היה חל רק אחת לשבעים שנה, אז הברכה המקובלת בין אנשים הייתה: ‘יהי רצון שתזכה שיום הכיפורים יחול בימיך’. זאת, מפני שלזכות ביום כזה, שכולו טהרה ונקיון, זה לא דבר מובן מאליו. בורא עולם נתן לנו מתנה יום של כיפור, שזו מילה אחרת בעברית לנקיון, ולנו נותר לקוות ולהתפלל שנזכה לנצל יום זה היטב, לצאת ממנו טובים משנכנסו אליו, ושנזכה כל השנה כולה לזכור את היום הגדול הזה ולהיות יותר טובים.
גמר חתימה טובה

הפוסט פרשת יום כיפור | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

"שיפה ושונה תהא השנה"

כל מסדר שלנו בטירונות היה מלווה בחשש שיניב (שם בדוי) יאחר. יניב היה מאחר כרוני, ובנסיון לחנך אותו למשטר הצבאי, בכל פעם שהיה מאחר היו המפקדים שלנו ‘מורידים’ אותנו ל-20 שכיבות סמיכה. אפשר להבין כמה זה היה מתסכל, הכעס על יניב היה רב, אבל לא פחות מכך היה תסכול מהמפקדים שמענישים גם את אלו שלא היה מגיע להם. כשחוש הצדק שלי לא יכל לשאת זאת יותר, אזרתי אומץ, נגשתי למפקד ואמרתי לו שלדעתי זה לא הוגן ולא ראוי לתת עונש למי שהיה בסדר והגיע בזמן.
אבל אז הגיעה הפאדיחה – למחרת יצא שאני אחרתי בכמה שניות למסדר. בעיני רוחי ראיתי את כל הפלוגה מבצעת 20 שכיבות סמיכה בגללי. אך כשהגעתי, המפקד הביט בי במבט ציני, ואמר לי שנראה לו שזה לא פייר שאחרים ייענשו בגללי, ולכן אבצע לבד 70 שכיבות שמיכה, תוך שהוא שואל בציניות אם לא היה עדיף לחלק את זה בין כולם…
*
אנו עומדים שבוע לפני ראש השנה. בראש השנה הלב מתמלא בתקוה – “שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום”. ראש השנה זהו יום הדין, ופרשת השבוע שלנו, המתארת לנו את מעמד הפרידה של משה רבינו מעם ישראל לפני פטירתו, נותנת לנו כיוון טוב כיצד ניתן לזכות בדין: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", ערבות הדדית. בפרשת ניצבים שתמיד נקראת לפני ראש השנה, משה רבינו מתאר את עם ישראל כעם מגוון, אך כעם ש'ניצבים היום כולכם'.
בתלמוד מובא שהדין בראש השנה הוא דין פרטי לכל אחד ואחת. כפי שאנו אומרים בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף': "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו" – כפי שרועה הצאן רואה כל כבש בפני עצמו ובודק וסופר כל אחד לבדו, כך בראש השנה – 'וכל באי עולם עובדים לפניך כבני מרון'. אולם התלמוד ממשיך ואומר מיד לאחר מכן שיש עוד שלב בדין – "וכלם נסקרים בסקירה אחת" כלומר יש גם מבט כולל על המצב הכללי של העם, של הדור. וככל שאדם מחובר יותר אל הכלל היכולת שלו לזכות בדין עולה עוד ועוד.
בראש השנה בו נודה על כל הטוב שהיה בשנה האחרונה, ונתפלל שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה ללא מגפות אלא רק עם בשורות טובות – נשתדל להיות אנשים שמוכנים ורוצים להיות חלק מהכלל הגדול, אנשים שאכפת להם מהזולת.
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה

הפוסט פרשת ניצבים וילך | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי “שלום” ואמרתי “תודה”,
אמרתי “סליחה” ו “בבקשה”,
שאלתי תמיד: “זה מותר?
את מרשה?”
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: “את טיפשה!”

ואימא הסמיקה מאד ואמרה:
“גד, תתבייש! זה איום ונורא!”
ואבא אמר:
“באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל”ף נוהג כתינוק!”
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע,
שניכנס לי בפנים –
תמיד הוא ניכנס בי
בלי שום אזהרה,
הילד הרע.

שיחקתי אתמול
בחצר עם יוכבד
נתתי לה אוטו שלי ורכבת,
נתתי לה לזכות בגולה
הכי אדומה והכי גדולה!
ואינני יודע, איך זה קרה –
לפתע ניכנס בי הילד הרע,
דחפתי אותה והיא נפלה.

ואמא שלה כעסה ואמרה:
“פרא-אדם! איום ונורא!”
וסבתא שלה יצאה ואמרה:
“אל תיבכי, את יודעת, שגד ילד רע!”
אז אמרתי לה: “חמורה!”
באמת, זה איום:
הם אינם מבינים –
זה הילד הרע
שניכנס לי בפנים,
תמיד הוא ניכנס
בי בלי כל אזהרה,
הילד הרע!

“לך מפה!” אני מבקש אותו,
כי אני רוצה לגרש אותו.
אבל הוא ניטפל וניטפל!
כבר ניסיתי הכל,
אבל אין לי ברירה.
מה לעשות בו, בילד הרע?
או אולי – כשקצת אגדל –
יעזוב אותי וחסל?
(לאה גלודברג)

כל אדם חי בסוג של סתירה פנימית. הרצון להיות מושלם מצד אחד, אבל מצד שני דחפים פנימיים שלוקחים לכיוונים אחרים. כל אדם היה רוצה להיות טוב יותר, חרוץ יותר, רוחני יותר נדיב יותר וכן הלאה, ולא תמיד מצליח. האמת שכל אחד גם היה מצפה ורוצה שהזולת יהיה טוב יותר וכו’, רק ששם אנו שוכחים שאולי הזולת פשוט לא מצליח.
בימים אלו אנו מצויים בחודש אלול, חודש התשובה, חודש הרחמים והסליחות. שלמה המלך בספר קהלת הגדיר את המלחמה הפנימית שמצויה אצל האדם: “אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”. האדם נברא ישר בפנימיותו, שואף אל הטוב, אלא שיש את ה’ילד הרע’, את היצר הרע שמונע מהאדם להיות הטוב ביותר שיכל להיות. כשאנו שבים בתשובה, אנו בעצם מנסים לדייק את עצמינו להגיע לאמת הפנימית שלנו, אותה אמת שבורא עולם ברא בנו כאנשים ישרים וטובים. ההבנה הפנימית שהאדם הוא טוב במהותו, מקילה על האדם להיות כזה. לסלק מכשול שמונע מהאדם להיות טוב יותר קל מאשר להפוך את הרע לטוב.
בימים אלו של הכנה לקראת ראש השנה ויום כיפור נאחל לכולנו להצליח להיות טובים ומדוייקים יותר, ושנזכה לשנה טובה כתיבה וחתימה טובה.
שבת שלום

הפוסט פרשת כי תבוא | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

להתעלם?! איך אפשר?!

אין מישהו מאיתנו שלא הזדמן לו למצוא משהו שמישהו איבד. ללכת ברחוב ולמצוא פלאפון שאבד למישהו, שטר כסף שנפל או מגוון דברים אחרים, זו לא מציאות נדירה בימינו. כשמוצאים משהו ישנם כמה אפשרויות פעולה: לקחת ולהתאמץ להחזיר, לקחת לעצמנו או להתעלם ולהשאיר את המציאה במקום.
ראשית נאמר את הכלל ההלכתי בעניין, כפי שמובא בפרשת השבוע, בדבר החובה והמצוה להשיב אבידה לבעליה – כל דבר שמוצאים ויש בו סימן, שיאפשר לבעלים להגדיר למוצא מה הדבר, הרי המוצא חייב לפרסם שמצא. ובמידה והמאבד יבוא ויתן סימנים שיוכיחו שאכן המציאה שייכת לו, צריך להשיב לו את אבדתו. אך במידה ואין על המציאה סימנים מזהים, כגון שאדם מצא שטר כסף בודד, אזי המאבד ככל הנראה התייאש מהאבדה, שכן הוא יודע שאף אם אדם ישר ימצא את זה, אין לו שום דרך להוכיח למוצא שהוא המאבד, והיאוש שלו יוצר הפקרה של החפץ, והמוצא יכול לקחתו לעצמו. אולם כאמור, אם יש סימן בדבר יש חובה להחזיר למאבד. לעיתים הדבר לא מסובך כל כך, כי כתוב שם וכדומה. למשל אדם שמוצא פלאפון או תעודת זהות, יכול בקלות לאתר את הבעלים, אולם אם מדובר למשל בארנק או מעטפה מלאה בכסף ללא שם, והרי יש סימן – כמות הכסף שנמצא וכד’, יותר מסובך למצוא את הבעלים, הדבר דורש פרסום ושילוט באיזור המציאה, פרסום במדיה ועוד. לכן יכול אדם לחשוב שכבר עדיף להשאיר את הדבר במקום, במקום להסתבך ולחפש את הבעלים, על כך אומרת התורה: “וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם!”. להתעלם לא נמצא בלקסיקון של התורה. התעלמות זו אדישות למצוקתו של השני, ואילו חכמינו ז”ל במשנה מלמדים אותנו: “יהי ממון חברך חביב עליך כשלך” – כלומר כפי שהיית דואג לממון של עצמך, כך עליך לדאוג ולהיות אכפתי לממון חבריך.
אנו רואים זאת בדין נוסף המופיע אף הוא בפרשת השבוע. אדם שרוכב על חמורו בדרך (שכן בזמנו לא היו מכוניות כמובן…) ורואה בדרך שחמור של אדם אחר החליט שהדרך מעיקה עליו ונמאס לו, ולכן התיישב ולא מוכן להמשיך, וכעת בעל החמור תקוע וזקוק לעזרה: “לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עימו”.
אולי בשביל זה הwaze מודיע מראש על רכב תקוע עוד כמה מטרים, על מנת שנעיף מבט האם במקרה מישהו זקוק לעזרה שכן באפשרותי לסייע, גם אם אני לא מכונאי וכד’. וגם אם לא הועלתי לאדם התקוע, הועלתי לעצמי – להתרגל לא להתעלם ולא להיות אדיש למצוקת השני.
שבת שלום

הפוסט פרשת כי תצא | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

עץ מוגן

פעם הלך בדרך ר‘ אריה לוין (המכונה הצדיק הירושלמי) עם רבו הרב הראשי הראשון לארץ ישראל הרב קוק זצ”ל. תוך כדי הליכה, בלי תשומת לב מיוחדת קטף ר‘ אריה עלה מאחד העצים. הרב קוק שראה את העלה הנקטף הזדעזע כולו, ואמר בקול רך לתלמידו האהוב: “מאודי נזהרתי מאד לבלתי קטף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה, שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה”.
*
השבוע היה יום פטירתו של הרב קוק זצ”ל. הרב התייחד בכך שבעיניו הטובות ראה בכל חלק של הבריאה את מקומה, ואת הצורך של העולם בה. ראיה זו נבעה מאמונה גדולה בטובו של הבורא, ושכל הבריאה היא יצירה של הבורא, המובילה לכך שעלינו לכבדה ולמצוא לה את מקומה הראוי לה.
בפרשת השבוע, תוך תיאור מציאות בה עם ישראל נאלץ לצאת לקרבות אל מול אויביו, התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב ביחס לצומח בעולם. התורה מתארת מצב בו אין ברירה ביד הלוחמים, ולמען המשך הקרב הם מוכרחים לכרות עצים, על מנת להשתמש בעץ. התורה אומרת כי במציאות כזו אין לכרות עץ פרי, אלא רק עץ שאינו נותן פירות: “לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה… רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית…”. בעץ מאכל יש דבר ראשון מימד של הכרת הטוב כלפיו: “כי ממנו תאכל”. לגדוע עץ שהבריות נהנות ממנו זה פגיעה ביסוד הבסיסי המוסרי – הכרת הטוב.
אולם יש רובד עמוק יותר להבנת דברי התורה. לכל בריה בעולם יש תפקיד. גם לצומח. וכך מתאר המדרש את המפגש הראשון של האדם עם מעשה הבריאה, ביום בו נברא האדם הראשון: “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך”. מצופה מבני האדם לראות את המציאות במשקפיים של אמונה בבורא עולם, ולהבין שאם הבורא ברא משהו בעולם, אזי משמעות הדבר שיש לו תפקיד בקידום העולם, ולכן יש להזהר מכל השחתה. וכפי שלהלכה, מדין זה של איסור השחתת הצומח, לומדים חכמינו שכך יש איסור להשחית לריק כל דבר שיש לו שימוש ראוי.

שבת שלום

הפוסט פרשת שופטים | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

להשלים את החסר

השבוע נסעתי באוטובוס חזרה הביתה. בהתאם למצב כיום, הנהג הקפיד מאוד שכל הנוסעים יעטו מסיכה על פניהם. כל העולים נדרשו על ידו לשים את המסכה, ובתוך האוטובוס הקפיד שאיש לא יוריד את המסכה מפניו. באחת התחנות כשרצה לעלות בחור צעיר ללא מסכה, הנהג הסביר לו באדיבות רבה כי לא יוכל להעלותו ללא מסכה, ובסבר פנים יפות פרט לו על הסכנה שבדבר, שכן האוטובוס הוא מקום סגור שמתקבצים לשם אנשים רבים והוא כנהג חושש מאוד להיחשף, ולכן הוא נאלץ להשאירו בתחנה ולא להעלותו. כשהמשיך בנסיעה הנהג הרגיש לא בנח, והנוסעים שהצטערו בשביל הבחור הבהירו לנהג שהם מבינים אותו ואת הצעד שנקט.
לקראת סוף הנסיעה ניגש בשקט אחד הנוסעים אל הנהג, ואמר לו שהוא מבין היטב את העמדה בה נקט, אך הוציא מכיסו שטר כסף וביקש מהנהג טובה – שיקנה מכסף זה כמה חבילות של מסכות שיהיו מונחות בקדמת האוטובוס, ואם יקרה מצב שמגיע נוסע ללא מסכה, יוכל הנוסע לקחת לעצמו מסכה ולהצטרף לנסיעה. הנהג התרגש והבטיח לנוסע שאכן יקנה מכסף זה מסכות לטובת הנוסעים.
*
העולם שלנו הוא עולם שיש בו חסרונות. באופן מהותי אין בעולם הזה שלמות, ולכל אדם יש חוסר בתחומים מסויימים. לעיתים זה קל לזהות חוסר של אדם כגון חוסר כלכלי, בריאותי וכד’, לעיתים יותר מסובך לזהות כגון חסכים רגשיים, אולם לכל אדם יש חוסר מסויים שאיתו הוא מתמודד. בפרשת השבוע בתיאור של מצוות הצדקה, יש ביטוי הכולל את מהות מצוות הצדקה: “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” – כמה צדקה צריך לתת לעני?! – ‘כדי מחסורו אשר יחסר לו’. לכאורה מדובר בחסרון כמותי, אבל בעומק אפשר להבין שמדובר גם בחסרון מהותי. לעיתים לאדם יש כסף בשפע, וכל מה שחסר לו כרגע בכניסה לאוטובוס או לחנות זו מסכה שעולה פרוטות אבל כרגע לא זמינה לו. לעיתים יש לו לכאורה הכל אבל אדם שיאמין בו, או יחייך אליו אין לו. החכמה שהתורה רוצה לחנך אותנו אליו, היא לדעת לזהות את החסרון שיש לזולת ולנסות להשלימו.
כך ניתן להבין גם את ההלכה הקובעת שגם כשנותנים צדקה יש לעשות זאת בחיוך ובאופן המשמח את המקבל. שהרי אם רוצים להשלים את החסרון של הזולת, מה ההגיון ליצור אצלו חיסרון חדש של בושה וכד’. ולעיתים כל מה שחסר לאדם זה חיוך ומילה טובה, וזו יכולה להיות מצוות צדקה מופלאה לא פחות.
שבת שלום

הפוסט פרשת ראה | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

הייעוד בחיים

פעם פגש הרב נפתלי צבי ברלין זצ”ל מוואלזין את אחד מתלמידיו לשעבר. הרב שמח לקראת תלמידו ושאל אותו מה שלומו ומה הוא עושה. התלמיד ששמח לקראת רבו, החל לפרט לו את עסקיו המוצלחים ונכסיו המרובים. הרב עצר אותו, ושאל שוב – מה אתה עושה בחיים? התלמיד המשיך בסקירה של הצלחותיו, על הבית היפה בו הוא גר, משפחתו המפוארת, שחיה חיי רווחה, וכן הלאה. הרב שוב עצר אותו ואמר: אני שואל אותך מה אתה עושה, ואתה שוב ושוב עונה לי מה הבורא עושה. את כל הדברים הנפלאים שאתה מספר, יש לזכור כי בורא העולם נותן לך במתנה והכל ממנו, אני שואל מה אתה עושה – כלומר מה העובדה הרוחנית-המוסרית שלך, שזה כבר בידיים שלך ולא של הבורא. שכן בכל הנוגע בעולם הרוחני של האדם יש לאדם בחירה חופשית בין טוב ובין רע, וכפי שכתוב בפרשת השבוע: “מה ה’ שואל מעימך כי אם ליראה…”.
*
כל אדם בצורה כזו או אחרת שואל את עצמו מה היעוד שלו בעולם, ובאיזה תחום כדאי לו לעסוק וכן הלאה. בפרשת השבוע התורה מדגישה לנו מה נדרש מאיתנו – “ועתה ישראל מה ה’ שואל מעימך? כי אם ליראה את ה’…ולאהבה אותו…”
המשנה במסכת אבות אומרת: “רבי אומר… הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה – דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין”. כלומר האדם כל הזמן מפוקח ומושגח, והידיעה הזאת תמנע מהאדם לחטוא.
אך ישנו הסבר נוסף נפלא לעניין – אדם שכל הזמן מודע לכך שהבורא מלווה אותו זה אדם המלא באמונה ושמחה. הידיעה שאני לא לבד, אלא בורא עולם רואה אותי בכל זמן, ושמח בכל הצלחה מוסרית ורוחנית שלי, זו ידיעה שנותנת המון ביטחון.
האדם יכול להיות רגוע שכל ענייני החומר למיניהם, במידה וישתדל כפי הצורך, בצורה נכונה ולאו דוקא בצורה מופרזת, יקבל מאת הבורא את מה שמגיע לו ומה שטוב לו. ומבחינה רוחנית הבורא שמח בכל דבר ודבר שהאדם עושה, ומכל החלטה מוסרית נכונה שהאדם התאמץ לברר, ופעל לפי האמת הכי גבוהה שאליה הצליח להגיע.

שבת שלום

הפוסט פרשת עקב | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.

הקריאה הנצחית של העם היהודי

לאחר שנות השואה האיומות, הרב הרצוג זצ”ל, הרב הראשי לישראל, עבר ברחבי אירופה וחיפש ילדים שהוטמנו בשנות המלחמה, וחיפש להשיבם אל חיק העם היהודי, ולנסות לאתר את משפחותיהם.
רבים מהילדים הועברו במהלך המלחמה למנזרים, בהם שהו בימי עד תום המלחמה. והנה יום אחד הגיע הרב לאחד המנזרים, שם לא ראו בעין טובה את העובדה שהרב רוצה להחזיר לעם היהודי ילדים אותם הם מנסים לחנך כנוצרים. משום כך טענו כי אינם מחזיקים ברשותם ילדים יהודים וסרבו לאפשר לרב להיכנס לתוככי המנזר. לאחר שכנועים רבים, הצליח הרב לשכנע את הנהלת המקום לאפשר לו להכנס לדקות ספורות, ולהיווכח במו עיניו כי אין ילדים יהודים במקום. הרב, שהבין שלא יוכל בדקות ספורות להיעזר ברשימות שברשותו ולאתר את הילדים היהודים, ששוהים במקום כבר כמה שנים, נעמד באמצע החצר ובקול רם החל לקרוא ‘שמע ישראל’. לפתע מכל רחבי הבניין החלו ילדים יהודים, שכבר מזמן שכחו את דבר היותם יהודים, להתקבץ אל הרב בצעקות וקריאות ‘טאטע טאטע’ (אבא אבא), תוך שהם נזכרים בקריאת שמע שאימותיהם היו קוראות איתם מידי ערב לפני לכתם לישון.

*
בפרשת השבוע מוזכר הפסוק, שאולי הוא המפורסם ביותר: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. ישנו צווי על כל יהודי לומר פרשה זו של ‘שמע ישראל’ מידי בוקר וערב, ולפני השינה. קריאת שמע הינה הקריאה המלווה את עם ישראל בכל האירועים והמצבים – מידי יום כאמור, ברית מילה נפתחת בקריאת הפסוק וכך מסתיים גם יום הכיפורים, כשהקהל כולו קורא יחד את הפסוק. בפסוק זה עם ישראל מעיד כי בורא העולם הוא זה שברא את העולם, ושולט בו לבדו ללא שום כוחות אחרים. חז”ל מלמדים אותנו שכנגד כך בורא עולם מצהיר על אהבתו את עם ישראל: “ומי כעמך ישראל גוי (=עם) אחד בארץ”. אחד יחיד ומאוחד.
מידי יום כשאנו מתפללים ומבקשים מהבורא: ‘שים שלום טובה וברכה’, אנו מוסיפים: “ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך” – כח הברכה טמון באחדות, הבנה כי הבורא אחד, אך גם ההבנה כי עם ישראל הוא עם אחד ומאוחד.

שבת שלום

הפוסט פרשת ואתחנן | מאת: הרב שמואל הולשטיין הופיע לראשונה ב-ירוק - רשת מקומונים בשרון.