האם יש הבדל בין אכילת מצות בפסח, סופגניות בחנוכה, אוזן המן בפורים וגבינות בחג השבועות

זאת לא שאלה שהתשובה עליה ברורה. צאו ותשאלו את הנוער והדור הצעיר מה ההבדל. למעלה מחצי אם לא יותר מהם יגידו לך שאין הבדל. כל מאכל מסמל חג אחר ואם תקשו עליהם ותשאלו אם יש מצווה לאכול את כולם בחג או רק אחד מהמאכלים מה אז תהיה התשובה?
רוב הסיכויים שהם לא ידעו.
אני הייתי שם. עד גיל מבוגר כאבא לילדים שהתחנך בבית אפיקורסי לחלוטין לא ידעתי מה ההבדל בין אכילת מצות בפסח, סופגניות בחנוכה, אוזן המן בפורים וגבינות בחג השבועות כולם נראו לי מאכלים של החגים. כל חג והמאכל שלו. החלטתי שהטור שלי, משולחנו של העורך, יעסוק השבוע בנקודה הזו. שרשרת הדורות והזכות או החובה שלנו לשמר אותו. העובדה שנולדנו כאן בארץ ישראל זה בכלל לא ברור. ב-2000 השנים האחרונות רוב היהודים לא נולדו בארץ ישראל. האם העובדה שנולדנו כאן זה מאפשר לנו לנתק את השרשרת? האם הגענו לייעודנו?. רבה הראשי של בריטניה, יונתן זקס, שנפטר לא מכבר משתף את שאמר לפני האצולה הבריטית כשהוזמן לטירת וינדזור. "אני מנסה להעלות בדעתי איזו הרגשה יש לאדם היורש מבנה כמו טירת וינדזור. לחיות במקום כזה, הרווי בכל כך הרבה היסטוריה, פירושו לרצות לדעת את ההיסטוריה הזאת – כיצד נוצר המבנה הזה ומדוע. לימוד ההיסטוריה הזאת איננו גילוי עובדות סתם. המבנה הזה יהיה ההיסטוריה שלי מפני שירשתי אותו. אני מקבל עליי מערכת של מחויבויות, יחסים מוסריים עם העבר ועם העתיד. הייתי נעשה חלק מההיסטוריה של הטירה ושל יורשיה. הייתי מבין שדור אחר דור של מלכי אנגליה ומלכותיה התאמצו לשמר את הטירה ולהעבירה ללא פגע לדורות הבאים. הם שמו את מבטחם באלה העתידים לבוא אחריהם והאמינו שגם הם יעשו כמותם. ועתה, משהגיעה הטירה לידי, עליי לקבל מחויבות כלפי המקום, להשתדל לשמור עליו עבור הדורות הבאים, להגן עליו. זהו פירושם של חיים בהקשר היסטורי.
"היהודים לא יהיו לעולם בעלים של מבנים כמו טירת וינדזור. לא זה סוג העם שלנו. אבל אנחנו בעליו של משהו שהודו אינו נופל מהודם של הבניינים האלה, והזמן קידש אותו עוד יותר משקידש אותם. הטירה היהודית אינה בנויה לבנים כי אם מילים. אבל גם היא נשמרה מאות שנים, נמסרה מדור לדור. גם אותה הרחיבו וביצרו תקופה אחר תקופה, נצרו אותה וקיימו אותה באהבה. כילד ידעתי שיום אחד אני יקבל אותה ירושה מהוריי, כפי שהם ירשו אותה מהוריהם. אין זה מבנה, ובכל זאת זהו בית. יותר משהוא שייך לנו, אנחנו שייכים לו. מה שיש לנו איננו מבנה גשמי אלא משהו אחר – סיפור. סיפור על אבות אבותינו שהיו עבדים, ובעקבות רצף של אירועים וניסים זכו בחירותם. הם יצאו אז למסע של ארבעים שנה וחיפשו בית, ארץ מובטחת, מקום של חסד וצדק וחירות וכבוד. הם לא הפסיקו מעולם את מסעם, ואני חלק מהמסע הזה, חלק מהסיפור הזה, והוא מגדיר אותי. במהלך המסע, אנחנו היהודים מכניסים את הנוכחות האלוקית אל חיי היומיום, ליחסים שבין אדם לחברו, לקשר הנישואים, לבתים ולקהילות. זו אמונתנו. הפילוסוף אדמונד ברק ,אמר ששותפות היא לא שותפות בין החיים אלא שותפות בין החיים, בין המתים ובין העתידים להיוולד. אני חלק מהשותפות הזו, ואת מה שאני אומר כאן היום בטירת וינדזור אנחנו אומרים כל שנה מחדש בליל הסדר".
ואני מוסיף ואומר אף אחד לא נתן לי את המנדט לחתוך את שרשרת הדורות. בהמשך למאכלים שהתחלנו בהם, רק אכילת מצוות היה מצווה שכתובה בתורה. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ–אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל–מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם–חֻקַּת עוֹלָם. זה נאמר לפני 3700 שנה. המשימה שלכם ההורים היא להעביר את סיפור יציאת מצרים לילדכם. ספרו להם למה הם אוכלים מצוות, שידעו את עברנו ולאיזה עם הם שייכים. הידעתם 93% מתושבי המדינה היהודים חוגגים את ליל הסדר.
חג שמח ארז מי רז