מערכת ירוק“כל עוד מיתרי המצנח חזקים ומתוחים, נהיה גם אנחנו מאוגדות כמותם”.
מפגשי מחזור נוסטלגיים נפוצים במקומותינו. מחזור כיתה ו’ אחרי 40 שנה, מפגש קורס מכי”ם אחרי 30 שנה, קבוצת “ארז” מהקיבוץ לציון 60 שנה מסוף י”ב, בוגרי כדורי של שנות ה – 60, קבוצת הכדורגל של מכבי משנות ה – 70 וככה מפגשי זיכרון עם כל הסיפורים והזיכרונות המלווים מפגשים אלו.
אולם מפגש כפי שיסופר כאן אכן שונה ומיוחד הוא, שכן הרקע וההקשרים של שותפותיו, עדיין לא שמענו שכמותו. מפגש של מקפלות מצנחים על כל המשתמע מכך.
זוהי קבוצת נשים ששרתו יחד בביה”ס לצניחה בתל נוף בשנות ה – 50, לפני 67 שנים ועדיין שומרות על קשר ביניהן, קשורות בעבותות מיתרי המצנח הבלתי ניתן לניתוק.
מספרת הרוח החיה, המגשרת והמקשרת של הקבוצה המופלאה הזאת, ניצה עוז תושבת כפ”ס (85), שזה עתה קיימה בביתה את המפגש הארבע שנתי של קבוצת המקפלות אשר לא נפרדות עד היום:
“נולדתי בקיבוץ יגור והתגייסתי ב 1954. הגעתי לבה”ד 12 לטירונות ושם באו הצנחנים והציעו לנו להתגייס ליחידה שלהם. היינו כ – 20 חיילות חדורות מוטיבציה רובן ככולן קיבוצניקיות, ומיד קפצנו על המציאה. הכיוון היה תל נוף ביה”ס לצניחה. יועדנו מראש לתפקיד של מקפלות מצנחים. עברנו קורס מוקפד מאד עם דגש על כובד האחריות של קיפול מצנח לשימוש הקופצים מהמטוס. עבדנו מאד קשה באולמות הקיפול ונוצרה בינינו חברות חזקה ביותר.
ישנו יחד במגורי החיילות, ממש אחת בתוך השנייה. התגאינו כמובן בכומתה האדומה על ראשינו והשתייכותנו לעילית של צה”ל. משך שנתיים שרתנו יחד בבסיס כשסביבנו כל הזמן צנחנים צעירים שוודאי הסבנו להם קורת רוח ומתחים לא קטנים.
בין השאר הכרתי גם את בעלי לעתיד, מיקי, שלימים לחם ברוב פעולות התגמול תחת אריק שרון וגם צנח במיתלה ב 1956, ונושא רקע אדום בכנפי הצניחה שלו.
כל מצנח והמספר הסידורי שלו. אני זוכרת איך פעם קיפלתי מצנח ופיחוטקה שמר את המספר כקמע לצניחותיו. וגם חיילות מבצעיות הינו.
באחד המבצעים, בעזה שותפנו באופן פעיל ממש. זה היה כבר לאחר שחרורנו, נקראנו בצו 8 לשרות חירום. ואז לא רק קיפול מצנחים הוטל עלינו, אלא גם תפקיד מבצעי. המשאיות עם החיילים נסעו לכיוון עזה ואנו, החיילות, ישבנו בירכתי המשאיות ליצור רושם של כעין נסיעת סרק, משהו כמו הסוואה להונאת האויב לגבי כוונות נסיעת המשאיות שיצאו לפעולה המבצעית.
הרגשנו ממש חלק מפעילות מבצעית של הצנחנים, מעבר לתפקידנו הייעודי בקיפול המצנחים”.
ומאז, ניצה, איך מחזיקים קשר כל השנים האלו?
“זה כבר 67 שנים שאנו שומרות קשר. החלטנו להיפגש ולהעלות זיכרונות וכך אנו נפגשות כל 4 שנים בקביעות אצלי בבית. בדרך הטבע כבר לא כולן איתנו, ולמפגשים שלנו כל פעם מגיעות יותר אלמנות. אבל מי שיכולה מגיעה, בלי וויתורים. אנו יושבו יחד וכאילו לא עברו עלינו 67 שנים.
פתאום חוזרים הימים היפים והקשים של אז. אנו חשות קשר אישי ממש בינינו וכל פעם מחדש הרצון הזה לפגוש ולדבר ולחזור לתקופה כל כך משמעותית בחיינו.
כולן כבר סבתות לנכדים ונינים, הסיפורים קולחים, הזיכרונות צפים, החוויות של פעם לא נעלמות, הנוסטלגיה מפעמת”.
