מערכת ירוקהאנדרטה לזכר הנספים בשואה במרכז הוד השרון שבורה, מלוכלכת והמקום לנר הנשמה מנופץ. הזנחה של תקופה ארוכה.
“עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.” אמר יגאל אלון. עצוב כמה שהמשפט הזה נכון למה שראינו השבוע. במרכז הוד השרון בדרך רמתיים, צמוד לדאר המרכזי, בגן הבנים עומדות שתי אנדרטות. האחת לזכר הנספים בשואה שבני משפחתם הקימו לזכרם והאנדרטה השנייה לזכר חללי צה"ל בני העיר.
מי שעמל וטרח להקים את האנדרטה המכובדת לזכר הנספים בשואה היה חבר מועצת העיר דאז שלמה צוופילר ז"ל.
שלמה סיפר בזמנו לעיתון ירוק: “בשנת 1942 החלו האקציות והגירושים. חמש אקציות היו בעיר. הגרמנים ריכזו את היהודים במרכז העיר והעלו אותם למשאיות. אלפי יהודים נתפסו ושולחו למחנות ההשמדה. באחת האקציות נתפס אבי ונלקח לעיר פדור, שם נרצח עם אלפי נשים, גברים וטף ונקבר בקבר אחים. כל בני משפחתי נאסרו במחנה ריכוז שהקימו הגרמנים בעזרת הפולנים בעיר קיפיצ׳רניץ, שם המתנו לרכבת שתעביר אותנו למחנה ההשמדה אושוויץ. אמי דרבנה אותנו לברוח מהמחנה – “רק כך מישהו יישאר בחיים” – אמרה לנו. השכנים חפרו תעלה סודית, דרכה ברחנו באישון לילה ליערות. למעשה בריחה זו הצילה את חיי אך כך נפרדה דרכי משאר בני המשפחה הייתי 
רק בן 11. יותר לא זכיתי לראות את אמי רות ואת אחותי חנה ואת אחי נחמן. הסתובבתי בדרכים במשך יומיים עד שהגעתי לפרברי עירי בוצ׳אץ׳. פגשתי שכנה פולניה שהזהירה אותי לבל אשוב לעיר, כי מוציאים להורג כל יהודי שנתפס. השכנה הטובה לימדה אותי תפילות נוצריות וכך הצלחתי להעמיד פנים כאחד הגויים. בזכות התחזותי לנוצרי השגתי עבודה כרועה צאן בכפר בוויצ׳חובקה, כ-20 ק”מ מבוצ׳אץ׳. יצאתי לרעות את עדר הפרות בשדות ועבדתי בשדות הכרוב והתפוחי אדמה עד לשחרורי בידי הצבא האדום באביב שנת 1944. המשכתי לשמור בסוד את דבר יהדותי גם לאחר השחרור עקב מעשי הפוגרום והרצח של האוקראינים והפולנים בשארית הפליטה. ב-1944 הגעתי לבוצ׳אץ׳. ניצולי השואה הקימו מצבה לזכר כ-2,500 הקורבנות ביניהם אמי, אחותי ואחי. תצלום מהמצבה ליווה אותי לכל אורך חיי. עקב רצוני העז לעלות ארצה, עברתי מפולין לצ׳כוסלובקיה ולגרמניה. בגרמניה למדתי שנה נוספת בבית הספר. באפריל 1947 עליתי ממרסיי שבצרפת עם עליית הנוער באנייה “תיאודור הרצל”.
התמונה של המצבה של קבר האחים נחרטה בזיכרונו של צוויפלר והוא פעל רבות להקמת אנדרטה מכובדת לזכר הנספים בשואה שיקיריהם תושבי הוד השרון. לאחר מאבקים רבים הוחלט להקים את האנדרטה בגן הבנים בסמוך לאנדרטה לזכר חללי צה"ל שניצבת בחזית הדואר המרכזי. אנדרטת השואה נבנתה בסמוך ותעלת מים מכוסה בזכוכית מחברת בין שתי האנדרטאות. עד לפני מספר שנים, המתחם הזה היה שוקק חיים. לשכת ראש העיר ומנכ"ל העירייה היו בקרבה. גזברות העירייה וגם מחלקת הדוברות היו בסמוך וכשכל בכירי העירייה עוברים במקום על בסיס יומי חברת הניקיון צחצחה את המקום. מאז לשכת ראש העיר, לשכת מנכ"ל העירייה וכול צמרת העירייה עברו לפעול מבית הספר הממלכתי ברחוב בן גמלא. לא רחוק מהאנדרטה אבל מספיק רחוק בשביל לא לראות את ההזנחה במקום.
השבוע עברתי שם ונחרדתי ממראה העזובה והלכלוך. חלק מהאנדרטה מנופץ, המקום לנר הזיכרון שבור, תעלת המים שמחברת בין האנדרטאות המסמלת את המשכיות של חיינו במים זורמים יבשה ומלוכלכת. המפל הקטן שבור, מלוכלך ומלא בעלים. סימן של הזנחה ארוכה.
עמדתי, הבטתי והתביישתי. אז נזכרתי במשפטו של יגאל אלון: “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.” ההזנחה היא לא מהיום ולא מהחודש האחרון. זה הזנחה של שנה או שנתיים לפחות. בושה וחרפה זאת תעודת עניות לעיר. ירוק מקווה שלאחר הכתבה העירייה תתעשת על עצמה ותבריק את המקום תשפץ את הנזקים ותחזיר למקום את הכבוד שלשמה הוקמה האנדרטה.
מעיריית הוד השרון נמסר: "העירייה מקדמת תכנון לשיפוץ ולחידוש האנדרטה וסביבתה וזאת בהמשך לעבודות להקמת מרכז קידום נוער שנמצאות בישורת האחרונה. במקביל, עד לתחילת עבודות השיפוץ, פועלת העירייה, לתקן כל ליקוי, לתחזק את האנדרטה ולשמור על ניקיונה וניקיון סביבתה.
העירייה כאמור בונה בימים אלה את מבנה קידום הנוער הנמצא בלב המרחב הציבורי ויתכן שהעבודות משפיעות לעיתים על מצב הניקיון באזור שמטופל באופן נקודתי ומיידי".
