שבועיים עם ילדי טנזניה כך תרמנו לקידום היבשת השחורה // דוד בן אשר

מה מניע 28 נשים בישראל לעזוב כאן הכל ולנסוע לאיזה כפר נידח באפריקה, לשבועיים של עבודה בתנאי חיים של העולם השלישי על מלא. מה מניע אותן להיטלטל באוטובוס מניירובי משך שעות רבות בדרכי בוץ ומהמורות, אל הכפר קימיניאקי משהטי במחוז רומבו ליד העיר הרושה, אי שם בטנזניה שבאפריקה. מה מניע את הנשים הללו, שחלקן פנסיונריות, חלקן מורות שעשו זאת על חשבון חופשת הפסח שלהן, צעירות אחרי צבא, חברות קיבוצים, והכל בהתנדבות מלאה כשכל הוצאות הדרך והמחיה על חשבונן מלא מלא. אולי הרפתקנות לשמה, אולי סקרנות לפגוש עולם עלום, ואולי גם לא מעט “ציונות”, אהבת אדם, רצון לתרום במשהו לאנשים ביבשת הענייה כל כך אי שם באפריקה הרחוקה.

גם לנו נציגה בקבוצה המופלאה הזאת, תושבת הוד השרון, לאה זילברשמידט (68), גמלאית, שבראיון ל”ירוק” מספרת את הסיפור המיוחד הזה:
“שמעתי על המפעל הזה, המאורגן ע”י עמותה בשם “אימג’ן ישראל אפריקה”. הסתקרנתי והצטרפתי לקבוצה של נשים מכל הארץ. יצאנו כמשלחת מאורגנת לכפר המרוחק כשעה מהעיר הגדולה. היעד הוא השתלבות במערך לימודים ופעילות חברתית וחינוכית בביה”ס של הכפר. זהו כפר של אלפי תושבים, עניים מרודים, חיים בבתים דוויים, עובדים בשדות התירס ושאר גידולי שדה ומטעים, אין כבישים או מדרכות, אדמה בוצית באקלים הטרופי הגשום תדיר. לרוב אין חשמל ולרבים אין מים זורמים, יש שמחה בלב וקבלת הגורל. ביה”ס הוא מתחם של בניינים מוזנחים, ללא חלונות נסגרים, קירות חשופים לחלוטין, ללא ציור או קישוט, ללא מתקני שעשועים, שולחנות של קרש, מרחב ההתכנסות חול וחול. 1300 תלמידים בכיתות א’ עד ו’ מקבלים אותנו במרחב החול, שם אנו מתחילות את היום שלנו. אנו מתפזרות בכיתות ומלמדות את הילדים קריאת אנגלית בתרגום לסווהילית. כל הבוקר מוקדש לכיתות, לרבות שיפוץ פנימי עם ציורים על הקירות, יצירת מתקני שעשועים בחצר מקורות עץ, לימוד שירים בעברית ושילוב של שירים אפריקניים. הם כבר שרים את “אל המעיין” ו”אנחנו נשנה את העולם” שלמדו ממשלחת קודמת. משחקים ב”עכבר נוס נוס”, ו”לכובע שלי שלוש פינות”. מציירים על הלוח חיות עם הסברים באנגלית. צביעה, עבודה בחרוזים, ציורי לוח. את כל עזרי הלימוד הבאנו איתנו מהארץ במזוודות מלאות בציוד ואביזרים רבים. שמחה גדולה בכיתות, הקשבה וריכוז של הילדים, כמיהה ללמוד, הערכה ותודה מצד הילדים, המורות שלהם והמנהלת טאובה.
בצוהריים אנו הולכות לאכסניה שלנו, שם אנו מתגוררות בשבועיים של הפרויקט הגדול הזה. להפתעתי הייתה לנו גם מיטה ואפילו מים זורמים, לא מים חמים. ככלל בביה”ס כמו בהרבה בתים אין חשמל, וכמובן אין כבישים או מדרכות בכלל. האדמה שחורה ובוצית בה אנו הולכות אחה”צ שוב אל ביה”ס לפעילות משחקית וחברתית. למען הצדק, אספר שהיו אתנו גם שלושה גברים שסייעו בהקמת מתקני השעשועים בביה”ס.
הוזמנו לכנסיה שם ערכו לכבודנו טקס מרשים אם ריקודים של שבט המסאי, שירים אפריקאיים, תלבושות ססגוניות צבעוניות מרנינות נפש ועין ,שירת ההמנון שלנו ושלהם, חוויה מרשימה. ערכנו בזאר של ביגוד ונעליים, הכל הבאנו מהארץ. חילקנו שם בגדים לילדים בתלושים של כאילו תשלום. עוד בארץ אספנו כסף מתורמים שונים וחילקנו לעניים ביותר כמנת אוכל לשנה לילד בביה”ס. כאמור העמסנו על עצמנו כמות עצומה של ציוד וביגוד למשימה החינוכית חומרית שלקראתה יצאנו”.
ואחרי ביצוע המשימה הנאצלה הזאת, איך את מסכמת את הערך המוסף?
“רבים מהורי הילדים הללו הם אנאלפביתים, עובדים קשה ולא מהווים מודל לקידום. הילדים הם עתיד העם שלהם, הם צריכים ויכולים להביא ליותר קידמה ויותר מודרניזציה של מדינתם . אם תרמנו משהו לכיוון הזה, עשינו את שלנו. עבורי הייתה זו חוויה מכוננת עם הרבה סיפוק ותחושת התרוממות רוח גדולה”.