אני מגדיאלית – לאה קריב בת אסתר ומרדכי בורשטיין

הגעתי הנה לפני מלחמת השחרור.
מה אני מסוגלת לזכור מהבית שלנו?
צריף קטן עם חצר גדולה שהיו בבעלות מישהו שנטש את המקום והיגר מהארץ. בחדר אחד אוכסנו כל חפציו הפרטיים ויתר הבית עמד לרשותנו. אמא עקרת בית ואבא עוזב קיבוץ שחיפש עבודה. בחצר הגדולה, שבסוף רחוב חנקין, הייתה סוכת גפנים גדולה שבקיץ הניבה שפע אשכולות אדומים ומתוקים, לול לתרנגולות מטילות שסיפק לנו ביצים טריות ומה שנישאר נמכר לשכנים, עז לבנה וחמודה שאמא הייתה חולבת כל יום ומכינה מעדני חלב שאת טעמם אי אפשר לשכוח, עצי פרי שונים – הדרים, נשירים, ושיחי נוי.
השכנים היו נחמדים וקיבלונו בסבר פנים יפות. אחד היה מנהל בית הספר במושבה, גוטהולד, אחד היה פועל שאחרי העבודה לימד ילדי בר מצווה את שירת ההפטרה בבית הכנסת, צודיק. השכנים שגרו בסוף הרחוב, היו ערבים פלשתינים, בכפר ביר עדאס אותם היינו “פוגשים” ברחוב אבל לא ידענו איך לדבר איתם.
מרכז המושבה היה כשמו – מרכז. בית קפה, מכולת של חולי, אטליז של פסמניק, ספר ששמו יום טוב, חנות ירקות של מולר, דואר, וחנות בגדים. בטבורו של המרכז ניצב לתלפיות בית הכנסת המפואר.
בית הספר “מזרחי” שכל תלמידיו היו ילדי המושבה. גן ילדים הצמוד לו ומולו מרפאת קופת חולים של ד”ר ריזנפלד והאחות ציונה.
כל מה שידעתי אז הם הבית והמרכז. בראש המועצה המקומית עמד סלוביק צבי, (לימים זמיר). תושבי המושבה עבדו ברובם בחקלאות, בבניין ועוד.
אבא מצא עבודה בפרדס הכי גדול במגדיאל – סקורוחוד, שטחו של הפרדס היה ענק מרחוב חנקין בדרום ועד גבול כפר סבא. הפועלים היו ברובם מביר -עדאס ואבא היה מנהל הפרדס. את התפוזים ארזו בארגזי “בוקסה” ושלחו לנמל חיפה לייצוא. אלה היו שנות ברכה בגידול ההדרים בארץ עד שפרצה מלחמת השחרור. אני זוכרת את החורף בו נשארו הפירות על העצים ונרקבו כי כבר אי אפשר היה לייצא אותם. אבא הוזמן לסקורחוד בתל אביב ושם אמרו לו שהחודש לא יוכלו לשלם את משכורתו. במקום זה הם היו מוכנים לתת לאבא רדיו גדול, שהם מכרו בחנות לדברי חשמל. לנו היה רדיו נדיר באזור – אך לא הייתה פרנסה… (המשך יבוא)