מערכת ירוקאני מגדיאלית
לאה קריב בת אסתר ומרדכי בורשטיין
היום נעיף מבט על מה שהתרחש ב”מוסדות השלטון” של המושבה הצעירה שלנו (בת 100).
בצורה סימטרית ממש. אם “מכבי” הקימו מיגרש כדורסל עבור הילדים (ברחוב “אהבה” ליד מיגדל המים) אז “הפועל” בנתה אולם ספורט גדול ובו התקיימו חוגי ספורט לילדים.
ליד בית הכנסת הוקמו משרדי “המרווה” – חברת המים של מגדיאל. הבניין קיבל את שמו “בית האיכר”. ברחוב סוקולוב בנו בניין גדול “מועצת הפועלים”, שמאחוריו מגרש כדורסל (מול משרדי העיתון “ירוק” שלנו).
בפינה המזרחית של מגרש בית הכנסת – תחילת רחוב חנקין, הקימו סניף של בנק “לאומי” (היום חנות לכלי בית), ובנק “הפועלים” בנה סניף ברחוב אוסישקין.
“קופת חולים” של ההסתדרות בנתה סניף מקומי ברחוב חנקין, מול בית ספר “מזרחי”. לא רחוק משם נפתח סניף של קופ”ח “מאוחדת”.
אתם שמים לב בוודאי שיש פיתוח מואץ של המושבה, שבה הכוחות הפוליטיים שומרים על איזון תוך כדי הפרדה. האיזון הזה גרם למושבה להתפתח – בדרכי נועם. הייתה פעילות תרבותית מגוונת שבה נטלו חלק התושבים. שמעו הרצאות, נסעו יחד לטיולים, וכך מילאו את שעות הפנאי הרבות.
רק בית ספר אחד היה במושבה כי לא היו די ילדים למלא בית ספר עממי נוסף. כולנו למדנו יחד. כולנו התפללנו יחד “מודה אני” “תפילת שמונה עשרה” ו”אדון עולם”. אחרי התפילה למדנו “מקצועות הליבה”. לבית הספר היה במרכזו מגרש גדול מאוד שיכול היה להכיל את כל התושבים. מידי שנה לקראת “חג הביכורים” הוקמה במה גדולה. הילדים רקדו עליה, הספורטאים הציגו את יכולותיהם, המקהלה שרה ובסוף האירוע היה דוד לוי, אחד התושבים שהיה לו קול רם מאוד, היה עורך את טקס הבאת הביכורים – סלי ירקות ופירות שהילדים הביאו, נמכרו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. פדיון הביכורים נשלח אל הקרן הקיימת לישראל.
גם אולם קולנוע נבנה – במטרה לבדר את התושבים. האולם ניצב עד היום (משמש כעת לבית מכירות לחומרי בניין וכלי בית). כל שבוע היו מקרינים סרט אחר, התרגום “רץ” בצד ימין של המסך אך לא תמיד היה קשר בין התמונות והתרגום. “שמשון הגיבור”, “טרזן”, “חלף עם הרוח”, “7 כלות ל-7 אחים” ועוד ועוד היו הסרטים. יש לציין שרבים מתושבי האזור באו להשתתף בבידור הזה – שהתאים לימים ההם.
אתם בוודאי תוהים ושואלים “מה היה בשטח שעליו יש כיום גן ציבורי גדול?” השטח הזה היה מקום לפסולת בניין. בגלל הבניה המואצת של בתים וההתפתחות, התירו לאנשים לאסוף שם על המגרש הגדול והמרכזי הזה, שלא היה רכושו הפרטי של אף אחד, לזרוק פסולת בניה בכמויות גדולות… בבחינת “כשיבוא המשיח נדע מה לעשות שם…”
גם לתושבים המזרחיים, שחלקם באו מעירק ברגל או על חמורים, נמצא פתרון וניבנה להם אגף מיוחד בתוך בית הכנסת הגדול. הם השתלבו בחברה המקומית והתקבלו בלבביות בקרב תושבי מגדיאל.
