לתת את הנשמה ואת הלב
כשעבר הקיסר הרומאי בארץ יהודה, הוא ראה להפתעתו יהודי זקן נוטע עצי תאנה. הקיסר אמר לזקן, שאם היה חכם היה נוטע בצעירותו וכעת רק אוכל את הפירות ללא צורך בטרחה, ואילו כעת מי אמר שבכלל יזכה לאכול מהפירות?! הזקן ענה לקיסר כי הוא אינו עסוק בחשבונות אלו, אלא רק ממלא את תפקידו ועושה את רצון הבורא לטעת עצים ולפתח את העולם, והשאלה אם יזכה לאכול מהעץ או לא, אינה תלויה בו ואינה קשורה למעשיו. הקיסר נהנה מהתשובה וביקש מהזקן שיביא לו מפירות האילן לכשיצמחו. כשצמח האילן לקח הזקן סלסלה נאה, מילא אותה בפירות רעננים, ובשמחה רבה נסע לקיסר והביא לו את הפירות. הקיסר שמח לפירות אלו וציווה למלא לזקן את הסלסלה במטבעות זהב.
שכנו של הזקן ששמע על המתנה והתמורה שקיבל בעדה, החליט לא להסתפק בסלסלה קטנה, אלא לקח סל ענק ומילא אותו בתאנים. כשהגיע לארמון, אמר לשומרים ששמע שהקיסר אוהב תאנים ונותן זהב תמורתם, ולכן הביא שפע של תאנים. הקיסר ששמע את הדבר ציווה שאותו איש יעמוד בכניסה לעיר וכל אדם שיעבור יקח תאנה מהסל הגדול וישליכה בפניו.
*
חכמינו ז”ל שהביאו סיפור זה במדרש, רצו ללמד אותנו בסיפור זה, כי הלב הוא העיקר, לפעול בדברים טובים ללא אינטרסים צרים, אלא ‘לשם שמים’, כלומר, לטובת העניין ובכל הלב, וזה המדד בו הדברים נמדדים אצל הבורא.
בפרשת השבוע אנו קוראים שלאחר שבני ישראל התבקשו להביא תרומות לבניית המשכן במדבר, הם עשו זאת בשפע גדול, והביאו את כל הנדרש במהירות רבה. התורה מפרטת לנו את כל החומרים השונים שהובאו – זהב כסף וכו’. ומפרטת התורה כי הנשים הביאו בדים אותם ארגו, ונשיאי השבטים הביאו אבנים יקרות ועוד. ונשאלת השאלה, הרי חשיבותן וערכן של האבנים היקרות גדולה בהרבה מבדים ארוגים, ואם כן מדוע הוזכרו הנשים שארגו והביאו את הבדים לפני נשיאי העידה שהביאו את הדברים היקרים ביותר?!
והתשובה היא, שהתורה אינה מחשיבה את הדבר לפי הערך הממוני שבו, אלא לפי רמת ההשקעה של האדם. בבגד שנארג יש מאמץ, יש הרבה מאוד רצון טוב ולב טוב. ואילו הבאת אבן יקרה, הינו מעשה חד פעמי, שלעיתים גם אינו כל כך קשה לעשותו במידה והאדם בעל יכולות מתאימות.
כך במצוות הצדקה וכך בכל מצווה ומעשה טוב.
שבת שלום