יום הזכרון ויום העצמאות
ערב יום הזיכרון, צפים בי זכרונות ילדותי. כילד גדלנו ליד ‘הר הרצל’ בירושלים, ובשנות לימודיי בישיבה התיכונית הסמוכה, היינו הולכים ביום הזיכרון לקברם של חיילים בוגרי הישיבה שנהרגו במלחמות ישראל. עמדנו שם מתוך אותה תחושה של הכרת הטוב, הכרת הטוב לחייל זה שהקריב את חייו לשם כך שנוכל אנו לחיות פה. הכרת הטוב לו, ולמשפחתו, ששלחו אותו לקרב בידיעה שיתכן ולא יחזור, ועל כך שנושאים את הכאב מידי יום עבור כולנו. שם בהר הרצל, ליד אלפי הקברים, חשנו את גודל הדבר שנקרא ‘מדינה’. מציאות שדרשה, ודורשת הקרבה ואינה מובנת מאליה.
בתור ילד אני זוכר את יום העצמאות היטב. בלילה לאחר שחזרנו מהתפילה החגיגית בבית הכנסת, היינו נגשים לסעודת חג מושקעת, שהסתיימה בברכת המזון במנגינת ‘התקווה’. ולאחר מכן צופים יחד בזיקוקים שנורו לשמים מהר הרצל, הסמוכה לביתנו. מידי שנה ביום העצמאות היה אבי ז”ל מתרגש מאוד ביום העצמאות. הייתה זו התרגשות מיוחדת שלא ראיתי כמותה בסביבה, ואף אצלו הייתה חריגה. רק כשבגרתי, הבנתי כי הייתה זו התרגשות שרק ניצול שואה מרגיש כמותה ביום העצמאות. לא פעם אמר לי, כי מי שהיה במחנות מבין היטב את גודלו של היום, אין לו ספקות על חשיבות קיומה של המדינה, ועל הזכות הגדולה שיש לחיות במדינה משלנו. כן, למרות הקשיים והתמודדויות, הן מבפנים והן מבחוץ.
מתוך תחושה זו, אנו נגשים מידי שנה לאמירת הפסוק בתהילים: “זה היום עשה השם, נגילה ונשמחה בו”. יום של הודאה לבורא, על כך שקיבץ את עם ישראל מכל קצווי תבל, ונתן לנו את האפשרות לנהל מדינה משלנו בנחלת אבותינו. היופי ביום זה, הוא הידיעה שיש לנו יום שכל כולו יום של הכרת הטוב, הכרת הטוב לבורא. הכרת הטוב שמדגישה את ההבדל בין המובן מאליו, לבין מה שאינו. ומדינה, לאחר אלפיים שנות גלות, אינה דבר המובן מאליו.
אם נדע לאמץ את התחושות המיוחדות של הכרת הטוב, והשמחה בטוב הכל כך מובן מאליו, גם למשך השנה כולה, אני משוכנע כי נחיה במדינה טובה יותר. ביום העצמאות, שבוע לאחר יום השואה והגבורה, המציאות על כל קשייה, צריכה להיכנס לפרופורציה. אכן, אין המדינה מושלמת (עדיין), אולם אפילו על הזכות לקטר על המדינה ופרנסיה יש להודות לבורא.
חג עצמאות שמח