פרשת ניצבים וילך | מאת: הרב שמואל הולשטיין

"שיפה ושונה תהא השנה"

כל מסדר שלנו בטירונות היה מלווה בחשש שיניב (שם בדוי) יאחר. יניב היה מאחר כרוני, ובנסיון לחנך אותו למשטר הצבאי, בכל פעם שהיה מאחר היו המפקדים שלנו ‘מורידים’ אותנו ל-20 שכיבות סמיכה. אפשר להבין כמה זה היה מתסכל, הכעס על יניב היה רב, אבל לא פחות מכך היה תסכול מהמפקדים שמענישים גם את אלו שלא היה מגיע להם. כשחוש הצדק שלי לא יכל לשאת זאת יותר, אזרתי אומץ, נגשתי למפקד ואמרתי לו שלדעתי זה לא הוגן ולא ראוי לתת עונש למי שהיה בסדר והגיע בזמן.
אבל אז הגיעה הפאדיחה – למחרת יצא שאני אחרתי בכמה שניות למסדר. בעיני רוחי ראיתי את כל הפלוגה מבצעת 20 שכיבות סמיכה בגללי. אך כשהגעתי, המפקד הביט בי במבט ציני, ואמר לי שנראה לו שזה לא פייר שאחרים ייענשו בגללי, ולכן אבצע לבד 70 שכיבות שמיכה, תוך שהוא שואל בציניות אם לא היה עדיף לחלק את זה בין כולם…
*
אנו עומדים שבוע לפני ראש השנה. בראש השנה הלב מתמלא בתקוה – “שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום”. ראש השנה זהו יום הדין, ופרשת השבוע שלנו, המתארת לנו את מעמד הפרידה של משה רבינו מעם ישראל לפני פטירתו, נותנת לנו כיוון טוב כיצד ניתן לזכות בדין: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", ערבות הדדית. בפרשת ניצבים שתמיד נקראת לפני ראש השנה, משה רבינו מתאר את עם ישראל כעם מגוון, אך כעם ש'ניצבים היום כולכם'.
בתלמוד מובא שהדין בראש השנה הוא דין פרטי לכל אחד ואחת. כפי שאנו אומרים בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף': "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו" – כפי שרועה הצאן רואה כל כבש בפני עצמו ובודק וסופר כל אחד לבדו, כך בראש השנה – 'וכל באי עולם עובדים לפניך כבני מרון'. אולם התלמוד ממשיך ואומר מיד לאחר מכן שיש עוד שלב בדין – "וכלם נסקרים בסקירה אחת" כלומר יש גם מבט כולל על המצב הכללי של העם, של הדור. וככל שאדם מחובר יותר אל הכלל היכולת שלו לזכות בדין עולה עוד ועוד.
בראש השנה בו נודה על כל הטוב שהיה בשנה האחרונה, ונתפלל שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה ללא מגפות אלא רק עם בשורות טובות – נשתדל להיות אנשים שמוכנים ורוצים להיות חלק מהכלל הגדול, אנשים שאכפת להם מהזולת.
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה