מערכת ירוק"מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות, ישנו מקום, ש איש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא – הסלע האדום"
מאיר הר-ציון כן חזר. ועוד איך חזר, וביחד עם שותפתו למסע, רחל סבוראי, הצית את הדמיון של הישראלים מאז ועד היום.
בעקבות הסכמי השלום עם ירדן בשנת 1994, נפתחו הגבולות בין המדינות, וישראלים רבים מנצלים זאת כדי לטייל בשטחי המדינה המדברית ממזרח אלינו ברגל, באוטובוס או בג’יפ.
לפני 15 שנה, נועם בנדל, תושב הוד השרון דאז, הגשים את חלומו וקיבל החלטה להפוך את התחביב שלו לטיולי ג’יפים- למקצוע.
רבים מאיתנו קמים בכל בוקר ונוסעים לעבודה במשרד. רואים את אותו הנוף, פוגשים את אותן הקולגות ומקלידים את אותן המילים על אותם המסמכים. 
לנועם אין משרד, ואין יום שדומה לקודמו. כמעט בכל שבוע הוא מטייל במקום אחר, במסע גיפים מאתגר בעולם/בארץ, כאשר המומחיות של נועם היא ירדן, בה הוביל כבר מאות טיולי ג’יפים לממלכה האשמית.
השבוע, הצטרפתי אליו במסגרת מדור חדש: “ירוק מבקר בעולם”.
כבר עשרות פעמים שנועם מנסה לצרף אותי למסע ג’יפים לירדן. האמת, החשש שלי לעבור למדינה ערבית ולהסתובב שם גרם לי לסרב פעם אחר פעם. בפעם האחרונה שפנה אלי, משהו הוביל אותי להדחיק את החשש ונעניתי בחיוב.
משם- התייצבות בשבע וחצי בבוקר, יום חמישי, במעבר גבול סמוך לעיר אילת.
כבר במעבר הגבול אתה מגלה שהירדנים מסבירי פנים, נעימים ורגועים. לאחר 
תהליך של שעה בה העברנו את הגיפים הפרטיים שלנו לצד הירדני נתנו גז בדרכנו לעקבה, שם אספנו כמה ג’יפים מדגם פאג’רו חדשים שהושכרו מבעוד מועד, ובהרגשת ביטחון מוחלט נכנסנו למסעדה שהוזמנה עבורנו. צלחות של חומוס, לבנה, פלאפל, סלט ירקות ופיתות דקות מילאו את השולחן. נועם מחלק מכשירי קשר ונותן תדרוך קצר. מצרפים את המדריך והשוטר הירדני והמסע מתחיל.
8 ג’יפים דוהרים על דרך המלך לארץ האגדות של מאיר הר ציון. בכניסה לוואדי רם, המדבר היפה בעולם, המכונה גם “בקעת הירח” עוצרים במרכז המבקרים, רוכשים כרטיסי כניסה לוואדי (כך החליטו הבדואים של וואדי רם), משלבים להילוך 4×4, מורדים אוויר בצמיגים ומתחילים להיפרד מכל סממן של האנושות: בתים, כבישים ועמודי חשמל נעלמים מאחורינו כלא היו. שיירת הגיפים נעה במהירות ואנחנו מגהצים עשרות קילומטרים בדיונות האינסופיות.
בתוך הג’יפים הדוהרים להם ברחבי המדבר הירדני יושבים אנשים, היוצרים יחדיו קבוצה שהתגבשה לראשונה במעבר הגבול. קבוצה מגוונת כאשר טווח הגילאים בה נע בין נערה בת 18, עד קיבוצניק בן 68.
הוואדי רחב הידיים נותן לנו אפשרות לנהוג במהירות, ואנחנו “קורעים” את המדבר. לאחר שעתיים של נהיגה לפתע דוהר בסמוך אלי טנדר טויוטה זר, חבוט מכל צדדיו ונראה בלוי וחלוד. נהג הטנדר עוצר אותנו ודורש לראות אישור כניסה לוואדי. זה הנוהל הסדור במקום. אם אין לך אישור, הם מחזרים אותך לגבול.
החושך יורד מוקדם במדבר. כבר בארבע וחצי השמש נעלמת בהרים האדומים, ולפנינו עוד דרך ארוכה. נהיגת שטח בחושך לאור ירח מאתגרת כפליים. בסביבות שבע בערב אנחנו מתקרבים לאזור בו נבנו מאהלים מפוארים לאירוח. נועם, עם חוש הניווט המפותח שלו, מוביל אותנו בבטחה למאהל שלנו. כאן חיכה לנו חדר/אוהל עם מיטה נוחה מקלחת ושירותים בחדר ואפילו מזגן. התארגנות קצרה ומיד לארוחת ערב בדואית מסורתית, כאשר בישול הארוחה מבוצע בבור שנחפר באדמה. את הבור ממלאים בגחלים, אוטמים אותו בערמת חול ובמשך מספר שעות הבשר, האורז והירקות שהוכנסו לבור מבעוד מועד מתבשלים. התוצאה- מעדן.
היום השני במסע מתחיל מוקדם בבוקר, יוצאים לארץ הדיונות. מרחבים עצומים של דיונות שדורשת מיומנות נהיגה גבוהה. נהגי הג’יפים בין הקוראים מכירים- נסיעה בדיונות היא נסיעה הפוכה. אסור ללחוץ על הבלמים, רק גז. אחרת, אתה מוצא את עצמך עם הג’יפ עמוק בדיונה. נועם מעביר הסברים וכמו ילדים במגרש משחקים כך הנהגים דוהרים על הדיונות, עולים ויורדים, הג’יפ רוקד, אתה מתפלל והחיוך לא יורד.
ממשיכים לעבר ציר המבריחים, ציר שבעבר שימש מבריחי דלק מסעודיה, זהו ציר ניסתר בתוך וואדי ארוך ומפותל, חווית שטח מטורפת. נסיעה בנחל באורך של כ- 35 קילומטר שבסופו יוצאים סמוך למעבר הגבול של סעודיה וירדן בדרך שמובילה למכה. בסיום הציר משקיפים על ארמון המלך במידבר וממשיכים למאהל שלנו ללינה.
ביום השלישי משכימים מוקדם. יום ארוך לפנינו שבסופו מגיעים לפטרה. מתחילים באווירה רגועה בין הדיונות האדומות לבין הקשתות היפות. בארץ זו אנחנו למדים מחדש עד כמה הטבע הוא מדהים. בהרים הירדנים אנחנו מזהים 7 גוונים של צבעים, ולעיתים ניתן לזהות בהר אחד את כל הצבעים. בדרכנו צופים בדיונה הגבוהה ביותר של וואדי רם וחוצים ימת מלח שלא נגמרת. נועם מאתגר אותנו לעלות להר הגבוה ביותר לתצפית ממנה ניתן לראות את כל ואדי מוסא ועד פטרה. עליה טכנית לא קלה ואנחנו ממש ברגעים האחרונים של האור. משם נסיעה קצרה בכביש והגענו למלון 5 כוכבים, מספר דקות מפטרה. ארוחת ערב מדהימה וכולנו נעלמים למיטות, מחר השכמה כבר בשש וחצי.
שיא הטיול מגיע, כשאנו צועדים היכן שמאיר הר ציון ורחל סבוראי צעדו לפני 66 שנה בהסתר, והיום אנחנו מגיעים, בגלוי ובביטחון לפטרה, שנבחרה לאחד משבעת פלאי עולם החדשים-עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה, החצובים באבן החול של הרי אדום ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום".
ההגעה לפטרה דורשת הליכה בתוך נקיק בין הרים שחפרו בהם קברים ומערות מגורים עד לא מזמן. הדרך מפותלת ומסקרנת כשלפתע מתגלה קבר מלכותי מפואר (אלחזנה) המפורסם, שנחצב מלמעלה למטה בהר האדמוני. בסמוך אליו תאטרון רומי ענק המראה שהעיר הנבטית היתה גם מקום של חיי תרבות. בפטרה עצמה ניתן להיות מספר ימים ולעשות עשרות מסלולים שמיועדים בעיקר למיטיבי לכת.
לאחר ביקור של מספר שעות חזרנו לג’יפים בדרכנו לדרך הערבה הירדנית עד עקבה .מוזר ומסקרן לנהוג בצד הירדני המקביל לכביש 90. דוהרים מהר כיוון שמעבר הגבול לג’יפים פתוח עד שתיים בלבד. אנחנו מגיעים ממש מספר רגעים לפני סגירת המעבר, שוב מבצעים את תהליך המעבר.
בדיקת קורונה וברוכים הבאים לישראל.
מסע שהשאיר טעם של עוד.
אנשים מדהימים עם נופים נפלאים.
ירדן אנחנו עוד נפגש.
