מערכת ירוקדור ה-Z חיי בתוכנו. הצעירים הם בני 25 המבוגרים בני 35. דור שנולד טרום המצאות הטלפון החכם עם האינטרנט במכשיר, הווצאפ, הפיס בוק, השימינג והרשתות החברתיות. דור שזכה לגעת בקצת מהילדות של פעם. הם הדור שעשה את מהפכת הטכנולוגיה. הם דור עם שפה שונה, תרבות צריכה שונה, ראיית עולם שונה. הם הדור שאחרי המלחמה ולנו ההורים שלהם קצת קשה להבין אותם. מדי חודש יתפרסם בירוק מאמר של דור ה-Z כיצד העולם נראה מהצד שלהם.
קצינת קישור: שלום עומרי
אני: נעים מאוד
קצינת קישור: שמחה להודיע לך שאתה קצין בגדוד המילואים שלנו גדוד ** של חטיבה **
אני: נראה לי טעות במספר
קצינת קישור: יותר משמחה לבשר לך שאנחנו תופסים קו מבצעי בגזרת גוש עציון בסוף דצמבר ל-3 שבועות ואתה מזומן להגיע
אני: אני באמצע עבודה כרגע זה חובה ל 3 שבועות??
קצינת קישור: לא רואה ברירה אחרת כל כך
אני: מתי להתייצב
קצינת קישור: שולחת לך תאריכים בוואטסאפ המון בהצלחה שיהיה (צליל ניתוק).
כבר שבועיים לפני ההתייצבות מקבל אלפון של החיילים החדשים, אין שם אחד מוכר כנראה אנשים מגדוד אחר וכך במקביל לעומס בעבודה מתחיל בשיחות טלפון של היכרות והתייצבות לקראת המילואים.
השיחות הללו לא נגמרות וככל שקרב המועד נהיות תכופות יותר ומסתבכות יותר. חלקם סטודנטים, חלקם הורים, חלקם מנהלים במקום עבודתם, חלקם שכירים, חלקם עצמאיים אך כולם מתייצבים למטרה נעלה מכל לשמור על השקט המבצעי באזורי החיכוך שלנו במדינת ישראל.
ככה ביום בהיר ללא התרעה מוקדמת לאחר כמעט שנתיים מהשחרור נוחתת עליי ההודעה הזאת.
מה לי ולקו מבצעי עכשיו??
הרי סיימתי 5 שנות שירות בחטיבה האדומה כבר לפני כמעט שנתיים, איך חוזרים??
אך ההודעה לא השאירה מקום לשאלות נוספות וכך בתחילתה של סופת כרמל ארזתי את החפצים אמרתי שלום לשותפים בדירה התל אביבית ויצאתי לעבר הלא נודע.
אני עדיין זוכר שכאשר השתחררתי, אבי אמר לי: "ברוך הבא, היום התחלת את הצבא האמיתי "ולא הבנתי כל כך את האמרה הזאת…
יש דברים שעד עכשיו נשארו בפניי תעלומה כמו: איך קורה שמהרגע שגופי עלה על המדים הירוקים הישנים קרו בן רגע 3 דברים: חזרתי להיות עייף, רעב וחרמן כאילו כלום לא השתנה.
איך תמיד לא משנה כמה משימות יש לעשות אפילו אם הן רק כמה בודדות תמיד יהיה חוסר בכוח אדם.
או איך תמיד רק בצה״ל אנשים מרססים את השירותים כאילו הם עכשיו סיימו מטווח עם נשק לא מאופס.
מפה לשם, נפגש עם חייליי בפעם הראשונה ומתחיל בסדר הפעולות של ההכנות לקראת עלייה לקו מבצעי. החששות בימים שלפני היו גדולים.
האם אני זוכר מה עושים? איך בכלל מנהלים שוב מטווח, מה הפקודות שצועקים במעצר? איך שמים את החגורה של מדי ב'???
אז לפחות נתנו לי בכניסה לבסיס כמתנה חגורת סקוץ' ורק אז התחלתי להירגע.
ללא ספק ימי המילואים היו קשוחים ולא פחתו לרגע מתקופתי בסדיר, ביניהם תרגילי שטח עם משקל רב על הגב ולעלות את הסרטבה (הג’יפ בקושי סוחב את העליות לשם), מעצרים, הפרות סדר, בעיות תש של חיילים וניהול מוצב כקצין שמפקד על הגזרה.
אשקר אם לא מגיעה ממני התנצלות עמוקה לכל האימהות של המפקדים שבנו את התרגילים שביצענו בתקופה הזאת. אך ברגע הגרוע מכל באמצע סחיבת אלונקות לאחר לילה לבן ועלייה מפרכת ברגל הסתכלתי מסביבי לשנייה.
השמש החלה לזרוח לאחר הסופה, הזריחה הייתה מרהיבה ולצידי באלונקה עמדו חיילי מילואים בני 40. הורים לילדים, מנהלי עסקים, בכירים בהייטק שהתייצבו כולם גם אחרי שנים ארוכות שעברו בדיוק את אותו סבל שוב ושוב והתמלאתי בגאווה. לקחת חלק בדבר כל כך גדול, במשימה כל כך חשובה שלגיל אין משמעות. תחושת סיפוק אדירה התמלאה בי. שם אתה מבין עד כמה לגיל אין משמעות, הקצין הצעיר בן ה 25 מפקד על טייסים, מנהלי מפעלים, בכירים בהייטק, סטודנטים והכל מתבצע מתוך ענווה וכבוד הדדי. תראו לא אגיד שהמילואים הייתה תקופה נחמדה וקלילה אבל מנקודת המבט שלי לאחר תקופה ארוכה שהייתה מתוחה אך למזלנו עברה בשלום חלקית, למדתי כמה עוד נשאר לדור שלנו ללמוד איך להיכנס מתחת לאלונקה.
