כשברוך מופיע ב”זיכרון בסלון” לדבר על השואה הוא מבהיר מראש שסיפור קורותיו בשואה יהיה שונה – לא יהיה בו לא גטו, לא מחנות ריכוז, לא עינויים, לא סבל פיזי. זהו סיפורו של ילד יהודי שחווה את השואה מנקודת מבט כאילו של הסתכלות מהצד עם כל מוראות התקופה ההיא.
ברוך (90) נולד בהאג הולנד להורים צ’כים אסתר ואריה. בהיותו בן שנה עברו לפריז, שם שימש אבא כחזן בביה”כ ואמא בבישולי בית. בהמשך פתחו מסעדה כשרה ברובע היהודי פלצל, בהצלחה רבה. נולדו לו 2 אחיות ואח קטן.
ביוני 1940 כבשו הגרמנים את צרפת ומיד חוק הטלאי הצהוב.
מספר ברוך: “הלכתי כרגיל לביה”ס ונתקלתי לראשונה בהתנכלות מצד חבריי הילדים, יהודי מלוכלך, קללות ונאצות וחרם. אמא הכריחה אותי להמשיך ללכת לשם וכך היה למורת רוחי. היה זה יום אחד כאשר שני שוטרים צרפתים דופקים בדלת עם צו לאבא לתחנת המשטרה. עברו ימים אבא לא חוזר, אמא ואני נוסעים למשטרה 150 ק”מ, לבדוק מה קורה. רואים צריף עם גדר תיל וחלון מסורג ומאחוריו המון אנשים ואבא ביניהם. הוא מספר שהוא עובד בנגריה וכי מצבו טוב. ביקש רק טלית ותפילין שנביא לו. באחד הביקורים התירו לו לצאת אתנו ללילה תוך אזהרה שאם לא יחזור יוצאו מיד 10 להורג. אחרי מספר ביקורים כאלה באנו לאותו מקום והנה הוא ריק לחלוטין. סיפרו לנו שהעלו את כולם לרכבת למקום לא ידוע.
מאי 1942 לפקודת המפקד הגרמני מעצר נשים יהודיות בפריז. אמא מחליטה לברוח. אנו יורדים למטרו, מורידים בחשאי את הטלאי הצהוב, מתחמקים מאנשי ה SS. אחרי נסיעה ארוכה אנו יורדים מהרכבת, ניגש אלינו גבר ואומר לנו ‘אני המבריח שלכם’. מכאן הליכה ביערות, בשדות, 5 ימים, חוצים את נהר הלואר בסירה קטנה אל החלק שנקרא צרפת החופשית. הגענו לעיר ופגשנו את השוחט שמצא לנו מקום מסתור. משם ברכבת לעיירה קטנה וממנה הולכים ליער לבקתה קטנה ללא מים, חשמל, שירותים, עם אח קטן. אנחנו – אמא, 4 ילדיה ואחותה עם 3 ילדיה. כל יום אני נשלח להביא מים מתחנת הרכבת הקרובה. אני בן 8 חוגג את חיי היער והטבע. מלקט פטריות, גרגרים, קוטף פירות, ירקות, ערמונים, תירס מהשדות. לומד בביה”ס בכפר. אנשי הכפר עוזרים ומחבקים אותנו. יחס זה נשמר ואף התחזק כשנודע להם שאנחנו יהודים, עקב העדרי מבי”הס בשבתות.
יום אחד בתחנת הרכבת עצרה רכבת ושמעתי צעקות מתוך הקרון: ‘חתיכת לחם, מים’. רצתי לבקתה הבאתי פרוסות לחם וזרקתי להם מחלון הקרון הקטן. תופעה זו חזרה על עצמה הרבה פעמים. כמובן שלא הבנתי את משמעות הדבר ויעד הרכבות הללו. בבקתה הזאת ביער חיינו 2.5 שנים.
ביוני 1944 שוחררה פריז. הגרמנים בנסיגה, עדיין רדפו את היהודים והגיעו לכפר שלנו. ראש הכפר אמר שמסוכן מאד והחביא אותנו בסוכה בכרם, שם הביא לנו אוכל ומים. הגרמנים הגיעו והזהירו אותם שאם יימצא יהודי בכפר יוצאו כולם להורג. חיפשו בכל הבתים ואל הכרם לא הגיעו. אחרי המלחמה חזרנו לפריז. פגשנו חבר מוכר שסיפר לנו שאבא חלה בטיפוס באושוויץ ונפטר שם. אמא מצאה עבודה – נסיעה מדי שבוע לבריסל, לקחת מזוודה קטנה ולהביא לאיש שהעסיק אותה. בכך נהפכה אז אמא ל’בלדרית’ יהלומים ב’שרות פלילי’. אמא נישאה בשנית וב 1949 עלינו לישראל, עברנו מקומות מגורים אחדים, למדתי בטכניון ובאוניברסיטה מנהל עסקים וקורסים בפיננסים, ושימשתי כמנהל סניפים במשך 40 שנות עבודה בבנק לאומי בחיפה והצפון. כיום אנו מתגוררים בדיור מוגן עד 120 בהוד השרון ונהנים מ 3 ילדינו, 7 נכדינו ונינה אחת.
אבא כאמור נספה באושוויץ. לאמא שלי היו 9 אחיות ו 2 אחים ולהם הרבה מאד ילדים, בצרפת, בלגיה, הונגריה וצ’כיה. כמעט כולם נספו בשואה”.