100 שנים למושבה מגדיאל – אני מגדיאלית

לאה קריב בת אסתר ומרדכי בורשטיין

מה עוד אוכל לספר לכם,על מגדיאל, במלאת לה 100 שנים?
חלוקת המעמדות בקרב תושבי מגדיאל הייתה מאוד ברורה. היו גבירים בעלי בתים, רכוש וקרקעות, והיו פועלים,  שכירים.
להדגמת הנושא אפשר ללמוד מסיפור אירוע ידוע. מנחם איבניצקי הפועל, שלימים עבד בדואר וחילק מכתבים, נהג לאכול את ארוחותיו במסעדה  שבמרכז. רחל שהגישה את הארוחות, מצאה חן מאוד בעיניו. הוא חיזר אחריה והם נפגשו גם בערבים. אך הוריה לא ראו את הצמד הזה בעין יפה. איך הם יכלו להרשות לביתם היפה להיפגש עם פועל פשוט? מנחם הציע חתונה וההורים סרבו בעקשנות.  בצר לו הלך הבחור לשאול את הרב. בפגישתם נרקמה התחבולה. נקבע תאריך והרב הבטיח שיהיה מניין ויהיה שמח. מנחם הכין את רחל בחשאי .במועד הנכון הוא עזר לה לצאת והבריח אותה מחלון חדרה, כלה מאושרת. הם הגיעו יחד לבית הכנסת. לאחר הקידושין והשמחה, שבו לביתה וסיפרו להוריה.
הסיפור היכה גלים ובישיבה הבאה של המועצה החליטו לקרוא לרחוב בו גרו “רחוב אהבה”. הבית הזה נמצא עד היום בקצה המערבי של הרחוב הידוע.
בבניין בית הכנסת הגדול והמפואר, השתמשו למטרות נוספות. על הגג הוצבו עמדות עם חרכי ירייה. השומרים השקיפו משם אל עבר המזרח, כי ידעו שמשם תיפתח הרעה.
בקומה העליונה היו משרדי המועצה המקומית. צבי סלוביק (זמיר) היה ראש המועצה הנבחר, סגנו ליטאי ומזכיר המועצה היה יעקב פיינשטיין. בקומה השנייה הייתה אזרת הנשים ובקומת הקרקע היכלו  המפואר של בית הכנסת.
כשהתהלכת ברחובות המושבה יכולת לראות הרבה הולכי רגל וגם רוכבים על חמור, או סוס רתום לעגלה. אלה היו בעיקר אמצעי התחבורה, למחלק הקרח, למחלק הנפט, ושאר המוכרים בעיר. חנויות היו מעט מאוד. למשל חנות גלנטריה של מילה, סנדלר וחנות נעלים של יצחק טייבלום ואשתו חומה, חנויות מזון – צרכנייה, אטליז, ירקן.
מלבד רחוב אוסישקין (היום דרך מגדיאל) לא היה כביש סלול ולכן הייתה בעיה למכוניות לנסוע כי הרחובות היו בעצם “מרוצפים” באבני דבש – חלוקי נחל גדולים. זאת הסיבה שהקשר אל מחוץ למגדיאל היה בעיקר דרך רמתיים השכנה.  אוטובוס  של אגד היה רק במרכז רמתיים ואיתו אפשר היה להגיע לפתח תקווה, רמת גן או תל אביב.

(המשך יבוא)