איתמר, בנו של נווה גור שהתמודד על ראשות העיר הוד השרון נפצע קשה ברצועת עזה

איתמר בנו של נווה גור, קצין שריון נפצע קשה בקרבות ברצועת עזה ולאחר שחזר להכרה וגילה שהוא לא איבד את רגלו  החל לחייך. אביו נווה גור דמות מוכרת בהוד השרון, חבר מועצת העיר לשעבר שהתמודד לראשות העיר שיתף על רגעי הבשורה, ההגעה לבית החולים ובקשה לתפילות לשלום בנו ושלום חילי צה"ל.
"יום ראשון, שעה 16:36 ״עולה לבמה. סינמטק הרצליה. בכל הצגה, תמיד תמיד לפני שעולה – חושב עליך. בכל הצגה. אוהב, אבא״, כתבתי לאיתמר לפני שעליתי לבמה, מול למעלה מ-100 תלמידי י״ב ״תיכון הראשונים״, הרצליה. ברגעים האלה, לא ידעתי שאיתמר שלי כבר לא בעזה. הוא פונה במסוק לבית חולים ״סורוקה״, פצוע קשה, כשיש סכנה לחייו.
שעה 18:00 לערך: ״…. נשארתי כאן, כדי לספר לכם, את הנס הזה שקרה לנו כאן. כדי לספר לכם, שאנחנו חייבים להמשיך ולהילחם על המדינה הזו – שתמשיך להיות הכי טובה בעולם. להמשיך ולנופף בדגל הזה שלנו, בכל מקום ובכל זמן. הדגל הזה, שחרוטים בו הערכים שלנו – שכולנו אחים, וכולנו שווים…״ – אלה חלק ממילות הסיום במחזה היחיד שכתבתי על ניצול השואה (משה קפטן ז״ל), איתו אנחנו מסתובבים כבר למעלה משנתיים בכל הארץ.
לא היה לי שמץ של מושג, שבמחזה של חיי משפחתי, מנסים להשיג אותי בטלפון המכובה מאחורי הקלעים, שעינת והילדים במוניות בדרך לבאר שבע, ושבסורוקה ממשיכים להילחם על חיי הבן שלי ועל הרגל שלו.
״אני צריך שתבוא איתי דחוף, עכשיו״, אמר לי אחד ממנהלי הסינמטק בסוף המחזה. ברקע הילדים צופים בקליפ מרגש על ניצול השואה, כשברקע מתנגן השיר ״יש לי סיכוי להינצל״ בקולי שלי.
״התסריט למחזה הזה לא אמין״, וודאי היו כותבים לי כל מבקרי מחזות, על המחזה הזה שמתרחש מחוץ לבמה. כשיצאתי מהאולם, וחיכו לי קצינה וקצין במילואים – בראש שלי מחשבה אחת ברורה: איבדתי את איתמר.
״הוא פצוע קשה״, היא אמרה. ולא האמנתי. הם רק מנסים לרכך לי ת׳בשורה.
ביום ראשון – חשבתי שאיבדתי את הילד שלי.
ביום שני – הבנתי שקיבלנו אותו מאלוהים חזרה.
ביום שלישי – הבנו שגם את הרגל שלו הוא קיבל, היה אצלו שם למעלה כנראה מבצע.
הצליחו להציל לו אותה. ויש עוד דרך ארוכה. ״צעד אחר צעד״, זו הפעם לא קלישאה.
אתמול הוא כבר אכל שווארמה. וצחק. והצחיק את כולנו. ובכינו יחד, אלף פעמים. חושב שאולי אלף ואחת.
״מחלקת ניסים״ – זה השלט שמופיע בכניסה לטיפול נמרץ. מחלקה, עאלק. זו אוגדה שלמה של ניסים. צבא שלם של רופאים מלאכי שמיים (ואלה בכלל טוענים, שהמלאכים האמיתיים הם הילדים שלובשים מדי צבא. לך תתווכח איתם).
ואלוהים אחד גדול. שהיה שם. בעזה.
בטנק ובתוך הלב של הצוות המופלא שלו (זה שהציל את חייו בידיו). בנגמ״ש הפינוי או במסוק עם כל ה ״שישה שהסתערו עליי״, כמו שסיפר איתמר. בבית החולים. באוויר. ביבשה. בכל מקום.
רק עם 4 המחבלים שחוסלו הוא לא היה. הוא נבון, האלוהים הזה. בחיי. בחיי הבן שלי.
אני עוד לא במקום שמסוגל להכיל, להבין או לרשום, את כל מה שקרה לנו כאן, או עדיין קורה.
ויש לנו עוד חתיכת מסע.
אבל אני כן מבקש לסיים במשהו אחד. משהו שכל השבוע הזה ליווה אותי ולא עזב:
הגיעו לכאן למחלקה לבקר אותנו ואת איתמר המוני משפחה וחברים. לא עזבו אותנו לרגע.
עשרות אנשים מהצבא, עמותות, אנשים טובים שהביאו דגל ישראל או קוביה הונגרית או מלא אוכל. ועוד אוכל. מאות. אנשים שעוזבים את העבודה שלהם ומתנדבים, מחבקים, שרים, כל דבר שרק אפשר.
מאות אנשים כתבו וצלצלו – חיילים שלי מלפני 30 שנה, בני כיתה מלפני 40 שנה, חברים של חברים של חברים או כאלה שנלחמו בי בפוליטיקה וברגעים האלה ממש שמו כל אגו בצד וחיבקו. מאות אנשים.
ואלפי אנשים התפללו. אלפים, אני נשבע. בהוד השרון, בבאר שבע, בבני ברק, בארה״ב, ואפילו בסין (שלום עולמי, מישהו כבר אמר?) – לבריאותו של איתמר בן עינת (וכמה מגיע לילד הזה אמא כזו).
התפללו. בהפרשות חלה, בבתי כנסת, סתם אנשים בבוקר או לפני השינה. חילוניים. דתיים. בנשמה.
אלפים. הם מעולם לא פגשו את איתמר. או אותנו. אלפים שפשוט אמרו בשפתיים שלהם השבוע 3 מילים: ״איתמר בן עינת״.
ובכל פעם ששמעתי, קראתי, פגשתי, חיבקתי – לא הפסקתי לבכות. מה זה העם הזה? מהההה-זזזה-העם הזה? לא הייתי צריך את השבוע הזה בשביל לדעת שיש לנו עם מיוחד. אבל כמעט איבדתי את הבן שלי, בשביל להבין – שאם הוא לא היה כאן היום, אין עם בעולם – שהיה ראוי לילד כמותו, בכל העולם.
וכל מה שבא לי לחבק את כולכם, את כולם. קרוב. חזק. וללחוש לכל אחת ואחד מכם באוזן:
״בבקשה, אני מתחנן. בבקשה. תפסיקו לכעוס אחד על השני. תפסיקו לבטל או לזלזל במי שחושב שונה מכם.
יש מי שיעשו מדיטציה או יוגה בשביל להציל חייל, ויש כאלה – שמוציאים ספר תורה״. אני מתחנן, בחיי. כבר לא על חיי הבן שלי. על חיינו שלנו.
אני אסתובב בכל המדינה. כבר התחלתי לפני 50 שנה. ולא נעצור לרגע. עם המחזה שלי (ותנו לנו את ההזדמנות והזכות לבוא אליכם לשעה?). בפוליטיקה. בבניין המשרדים שלי או בשכונה – מה זה משנה איפה, ריבונו של עולם? – באוויר, בים, וביבשה. נסתובב, כדי ללחוש לכם באוזן מילות אמונה.
״כדי לספר לכם, את הנס הזה שקרה לנו כאן. כדי לספר לכם, שאנחנו חייבים להמשיך ולהילחם על המדינה הזו – שתמשיך להיות… הכי טובה בעולם״.