אני מגדיאלית // לאה קריב בת אסתר ומרדכי בורשטיין

עד שנהייתה מגדיאל מושבה מוכרת בישוב הארץ, היא התנהלה על ידי ועד ניבחר.  בראש הועד עמד ז’וכוביצקי, יהודי יקר ונדיב, שבנה את ביתו הגדול והמפואר על גבעה במרכז המושבה. בצוואתו הועבר הבית לרשות המושבה מגדיאל. בשנים האחרונות משמש הבית משכן למועצה הדתית. על שם התורם נקרא הרחוב, רחוב זקיף.
אמנם הייתי ילדה קטנה אבל כבר אז הרגשתי שהשמים מתקדרים. שמועות הגיעו שיש באירופה מלחמה איומה. היטלר כבש את פולין והקשר שהיה עם קרובי המשפחה הרבים, פסק. את הידיעות קיבלנו מכתבות בעיתון .לא יכולנו להשפיע על המהלכים. חלק מהבחורים התגייסו לצבא הבריטי שלחם נגד היטלר. אחרים הצטרפו ל”הגנה” והתאמנו בחורשה שבסוף רחוב שמיר. מעת לעת הגיעו למושבה “עולים חדשים” מעטים מאוד.
תאריך אחד לא ישכח לעולם בהיסטוריה, 29.11.47 (כ”ט בנובמבר). לאחר פעילות גוברת של השליחים בהסתדרות היהודית, מעבר לים, וגם ועדות בין לאומיות שביקרו פה, הגיע מועד ההצבעה  באו”ם בשאלה: האם לאפשר ליהודים להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל? כבר סיפרתי לכם שהיה לנו מכשיר רדיו בבית (אבא קיבל אותו מהמעסיק, במקום משכורת). היה זה הרדיו היחיד בכל הרחוב. בערב, בעת שידור ההחלטה בניו יורק, התקבצו ובאו רבים מהשכנים שלנו לשמוע את דבר ההחלטה ההיסטורית.  לאחר שהודיעו ברדיו שיש  רוב -שני שלישים , בעד הקמת מדינה ליהודים, יצאו כולם לרחובות בריקוד הורה שנימשך שעות. כאילו זרחה לנו השמש באמצע הלילה. את הלילה הזה לא אוכל לשכוח.
לשכנים שלנו בכפר הסמוך, ביר עדאס, לא היה זה יום חג.  היה שם פרדס גדול של ערבי מיפו, שאנטי שמו, שבו היינו נוהגים לטייל ולקטוף כלניות חינניות אדמדמות, נרקיסים וצבעונים. כמובן שלאחר אותו לילה כבר לא יכולנו לטייל, כי ההורים טענו שזאת סכנה.
סיפרתי לכם שהיו לנו בחצר עצי פרי וגם סוכת גפנים. גם לול של  תרנגולות מטילות ועז אחת.  כל יום אחרי הצהריים הייתי הולכת עם שק ריק לפרדס של שאנטי לקטוף ריג’אלה – מין עשב בשרני שגדל שם, והיה מזון מעולה לעופות. בחצר הבית היתה מכונת קצירה, בה היינו מעבירים את העלים הירוקים. אהבתי לראות את התנפלות העופות על מזונן הטרי.  בימי חמישי אחרי הצהריים היתה אמא בוחרת עוף בלול ושלחה אותי לשוחט, שגר במרכז. זה היה ממש לא נחמד. עוד תפקיד היה לי והוא ללכת עם העז פעם בשנה לוואלודיה, שכן ברחוב חנקין שהיה לו תיש.  אחרי ששתי החיות החמודות ניפגשו חזרתי עם העז הביתה.  לקראת סוף החורף המליטה העז גדי קטן. אהבתי לשחק עם הגדי החמוד אבל לא להרבה זמן, כי לקראת פסח היינו הולכות לשוחט, חאנאש והוא שחט את הגדי כדי שיהיה בשר בסעודת ליל הסדר בפסח.
בשנים האלה כבר הגיעו למגדיאל עולים מתימן.  בנו להם בתים ברחוב שנמשך צפונה מרחוב חנקין. היו משפחות עם הרבה ילדים וגם כאלה שהילדים במישפחה היו של שתי אימהות. כמו השוחט חאנאש, למשל.  לרחוב קראנו “שכונת התימנים” עד שלאחר שנים הוסב שמו ל”נצח ישראל”.
בעיני היה מוזר שבכל פעם שחג מעלינו מטוס הם היו ניצמדים לעץ קרוב, כדי שהטייס לא יבחין בהם. זה היה מינהג שהם הביאו מהמלחמה שהיתה להם בתימן. הילדים שלהם היו מקושטים בפאות ארוכות וכולם השתלבו בחיי המושבה. 0
(המשך יבוא …)