לא תמיד כולם חוזרים

הלילה השקט לפתע מתעורר למשמע קולות הנפץ החזקים שנשמעים מהשכונה, קולות הצרצרים מפנים מקום לטובת צרור יריות. ככה זה חברון השקט הוא זמני אך האיום הוא תמידי.
השעה לפנות בוקר חשיכה מוחלטת רוח קלה מצננת את הפנים המזיעות של הלוחמים אך בעיקר את שלי. המתח והאיום הכדורי לא נותנים לי מנוח, יש 12 לוחמים מאחורי הצוות שלי שבאחריותי וכרגע כולנו בלב השכונה העוינת ביותר בחברון ממתינים… רק מחכים לאישור הסופי. ואז הגיע הרגע, באוזנייה שמעתי את האישור הסופי, לוקח נשימה ארוכה ולוחש לצוות את מילת הפקודה "פעל".
תוך רגעים הלוחמים מסתדרים בכוחות קטנים סביב הבית והכוח שלי פורץ פנימה, כל יושבי הבית מתכופפים לפקודותינו תחת הערבית המאיימת של המתשאל ותחת הפקודות שאני מחלק. הערבים המומים למראה הצבא בביתם והילדים הקטנים מתחילים למרר בבכי. כאן הרגש חייב להתנתק, אין זמן לטעויות אין זמן לרגשות, צריך להיות רובוט, מכונת מלחמה שרק חושבת 2 מהלכים קדימה כדי להוציא את הצוות בשלום.
הסריקות בתוך הבית ממשיכות ואני כבר שומע מבחוץ את ההמולה והכאוס שהולך לתפוס אותנו כשנצא מחוץ לבית. הכוחות שבחוץ החלו כבר לספוג סלעים ובקבוקי זכוכית ואני מבין שהזמן לוחץ. מחשב את צעדיי קדימה תוך מתן הוראות וחלוקת משימות ללוחמים שבתוך הבית.
הדיווחים מבחוץ נהיים תכופים יותר ויותר, אך עדיין לא השלמנו את המשימה, יהיה אשר יהיה נדע להתמודד עם כל דבר שיבוא עלינו לזה הוכשרנו. סיימנו את פעילותנו בבית, אך עכשיו החלק הקשה הגיע, להגיע בחשאיות זאת המשימה הקלה לצאת כשכל הרחוב ער ומצפה לבואך המשימה הופכת למורכבת. אין דרגה בכירה יותר בשטח אין על מי להפיל את האשמה צעד אחד מוטעה, מהלך אחד שלא לצורך יכול להוביל לאסון. לפתע לא הרגשתי את כובד הציוד עליי, לוחות הקרמי לא הפריעו לי, רק לחץ על כתפיי כובד האחריות. למשמע ההוראה שלי "לנתק מגע" הכוח כולו יוצא מן הבית ומתחיל לנוע אחריי. מטר הסלעים והבקבוקים לא איחר להגיע אך אנחנו ממשיכים תנועה תוך כדי ניהול אמצעים לפיזור הפגנות זריקת רימוני הלם וירי רימוני גז, תנועה מהירה של הכוח בניווט שלי מובילה אותנו תוך דקות ספורות אל השכונה היהודית. עברתי לא מעט פעילויות מבצעיות בשירות הצבאי שלי הרבה מהם גם כמפק״צ אך אין לתאר את תחושת הבדידות, האחריות, החשיבה קדימה, המסוגלות שהרגשתי במשימה הזאת. שנה אני כבר מפקד על הצוות אך זאת הפעם ראשונה שאני מרגיש באמת שהצלחתי והחזרתי את הלוחמים שלי הביתה בשלום.
מצדיע לעמית בן יגאל ז"ל וללוחמי סיירת גולני, לצערי מהפעילות הזאת לא כולם חזרו בשלום.