פרשת אחרי מות קדושים | מאת: הרב שמואל הולשטיין

אל תעניש את עצמך

נסעתי פעם במונית, כשלפתע רכב חולף חתך אותנו בפראות. ברמזור נעמדו שתי המכוניות זו לצד זו. הנהג שלנו פתח את החלון על מנת לצעוק ולנזוף בנהג השני, אך כשראה את הנהג החליט מטעמים מובנים להתאפק ולסגור את החלון בחזרה. את הקללות שתכנן כנראה לשפוך על ראש הנהג השני שפך בחמת זעם על ההגה שלפניו, ולא חסך במילים…
*
פרשת השבוע פותחת במילים המרוממות: “דבר אל כל עדת בני ישראל… קדושים תהיו”! לאחר מכן הפרשה עוסקת מצוות רבות, רובן עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו.
אחד הפסוקים הבאים מתאר שני איסורים: “לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול”. מאוד מובן מדוע לא לשים מכשול לפני רגלי העיוור, שכן הוא עלול ליפול, והמכשול רק מחמיר מעצם היותו של האיש עיוור. אולם תחילת הפסוק לכאורה פחות מובן – מה אכפת לחירש אם אדם אחר מקלל אותו, הרי ממילא הוא אינו שומע זאת?! בעוד המכשול לעיוור אכן עלול לפגוע בו, הקללה לחירש כביכול כלל אינה קיימת. ניתן להסביר זאת במספר אופנים, אך נראה לי שהסיפור בו פתחנו יכול לתת כיוון חשיבה מעניין ויסודי. כשאדם יוצא כנגד אדם אחר, אזי הוא פוגע בזולת, אך לא פחות מכך הוא פוגע בעצמו. אדם שמתייחס לזולת בצורה שאינה ראויה, מאבד מהרגישות, מהאכפתיות ומנתק את עצמו מהאחר. כשאדם מקלל חרש, הוא עלול לטעות בנקודה הזאת, ולחשוב שכביכול לא פגע בזולת וממילא הכל בסדר, אך לא לשים לב כי הוא עצמו נאכל מבפנים, מידותיו הפנימיות התקלקלו, והוא איבד משהו מהרגישות הנפלאה שצריכה וראויה להיות בין אדם לחברו.
על כך אולי ניתן להוסיף, שמחשבותיו של האדם הם כמוסים עימו, ומבחינה זו דומים לקללת חרש. הרי אדם שחושב משהו שלילי על אדם אחר, והוא אינו יודע על כך, אזי לא פגע בו. אך באמת החושב עצמו נפגע מכך שפיתח בעצמו מידות שליליות של הסתכלות בעין רעה, קנאה ועוד ועוד. אדם כזה נאכל מבפנים, מתרגל לראות בעין רעה ושלילית את המציאות, והוא הסובל העיקרי מכך.
לכן התורה מלמדת אותנו, אל תקלל חרש או אדם אחר, גם אם אינו כאן לשמוע אותך. אתה עצמך שומע, ובזה אתה מעניש את עצמך.
שנזכה תמיד לראות רק במעלות חברינו.
שבת שלום