לחץ כאן להירשם חינם למעדון
מועדפים אודות תמיכה תנאים צור קשר הצטרף
יוצאים לבלות ירוקת ירוק כתבות עסקים מקומים פרסם עצמך על הוד השרון דף בית
חפש ב
לילה טוב אורח/ת


לארכיון ירוק לחץ כאן

מספרים הזקנים בשבט
מאת:

הרב חזקיהו בצלאל מעיני, יליד מגדיאל, בנו של הרב הגאון דוב מעיני זצ


הרב חזקיהו בצלאל מעיני (60) נולד במגדיאל בשנת 1945. הוריו הרב דוב מעיני זצ"ל ורעייתו הרבנית פרידה, הגיעו לישראל בשנת 1932 מהעיר ברונדה שבפולין. בגיל 26 היה אביו של הרב בצלאל מעיני רבה הראשי של יהדות ילובקה שבפולין. כשהגיע עם רעייתו לישראל, תוך זמן סללה חכמתו את מעמדו והוא נחשב באותם ימים לאחד הרבנים החשובים והמקובלים בישראל.
ישראל לא היתה ארץ חדשה עבור הרב דוב מעיני. כמה שנים קודם הוא שהה בישראל בישיבת חברון שם למד תורה ויהדות. באותה תקופה אירעו פרעות תרפ"ט המפורסמות במהלכן רצחו הערבים תושבי חברון את כל תלמידי הישיבה. בעת הפרעות שהה הרב דוב מעיני בירושלים לרגל לימודים ובכך ניצלו חייו. לאחר הפרעות ולאחר שאיבד את כל חבריו שב חזרה לפולין. בפולין המשיך את לימודיו בבתי המדרש הנחשבים ביותר ובכל מקום בו למד היה חביבם של גדולי הדור. הוא היה קרוב לחפץ חיים והיה איש סודו של הבעל חזון איש.
כמה שנים מאוחר יותר לאחר שנישא לרבנית פרידה, החליט השניים שהם עוזבים סופית את הניכר ועולים להשתקע בארץ אבותיהם ישראל.
מהאונייה שהורידה אותם בנמל חיפה נסעו בני הזוג הרב דוב ופרידה מעיני, היישר לבני ברק. בזמן הקצר ששהה שם הספיק הרב דוב מעיני להקים שני בתי מדרש ידועים האחד בית המדרש "היכל התלמוד" בתל אביב ומאוחר יותר הקים את השני, בית המדרש "תורת ארץ ישראל" בפתח תקווה.
הרבנית פרידה, אמו של הרב בצלאל מעיני, נולדה בריגה. לפני שהתחתנה עם הרב דוב מעיני, היא שמשה כמורה בבית הספר היהודי בריגה, עם עלייתם לישראל היא המשיכה בעבודת ההוראה ולימדה בפתח תקווה תנ"ך ומקצועות יהדות. הרבנית פרידה היתה למדנית גדולה, היא ידעה את כל התנ"ך בעל פה על פרשנויותיו. גם את ספרות חז"ל ידעה על בוריה.
הרב דוב מעייני ורעייתו תכננו להשתקע בבני ברק ועשו מאמצים כבירים לפתוח עוד ועוד בתי מדרש. שנתיים מאוחר יותר בשנת 1934, נפטר הרב הראשי של מגדיאל. ראשוני מגדיאל באותם ימים חיפשו תחליף לרב המקומי ולא מצאו. בני משפחת הרב אריאל פרץ, שהתגוררו במגדיאל המליצו לתושבים לנסוע לבית המדרש לרבנים בפתח תקוה ולנסות לשכנע את הרב דוב מעיני שהכירוהו כתלמיד חכם, לבוא ולשמש כרב היישוב. תושבי מגדיאל שהוקמה רק עשר שנים קודם היו מסורתיים ודתיים וקשה להם היה לנהל את חייהם הדתיים ללא רב מקומי בעל שיעור קומה וסמכות. תוך מספר ימים התארגנה משלחת שיצאה לפתח תקוה.
הם פגשו את הרב דוב מעיני ובקשו ממנו לבוא למגדיאל כי היישוב זקוק באופן דחוף לרב ראשי. הרב מעיני לא היסס ולא שאל שאלות. נקבע מועד להגעתו ובקרב התושבים פשטה הידיעה על בואו של הרב הגאון מעיני. כשהגיעו הרב מעיני ורעייתו למגדיאל הוא הוכתר ללא עכבות לרב הראשי של היישוב ונערכה הילולה גדולה. תושבי מגדיאל שמחו על כך שהצליחו לשכנע את הרב דוב מעיני לשמש כרבם. במיוחד כשידעו שהרב מעיני היה אדם מוכשר, ישר ומוצלח, תלמיד חכם, בוגר אוניברסיטה ואיש בעל ידע רחב במדעים.
הרב הראשי הטרי דוב מעיני ורעיתו פרידה, התגוררו בדירה שהוכנה עבורם אצל ירושבסקי, ברחוב סוקולוב. ירושבסקי, היה אחד ממקימי מגדיאל ומנכבדי הקהילה ורק טבעי היה שהרב החדש יתגורר אצלו. כמה חודשים מאוחר יותר עברו בני הזוג מעיני, להתגורר בבית פלצינסקי גם הוא אחד ממייסדי מגדיאל.
באותן שנים הגיעו למגדיאל וסביבתה עולים חדשים רבים מארצות שונות. כשהגיעו לרב מעיני, הוא לא היה זקוק למתורגמן מאחר והוא ידע קרוא וכתוב בכעשר שפות, הוא ידע גם לדבר ולנאום בכל השפות ובפני כל סוגי הקהלים.
בשנת 1942 החלו להתפשט שמועות במגדיאל כי הרב דוב מעיני ורעייתו אינם יכולים להביא צאצאים לעולם. עולים חדשים תחמנים שהתגוררו במגדיאל הציעו לרב דוב מעיני לשאת אישה שנייה כדי שיוכל למלא אחר מצוות "פרו ורבו". הרב מעיני התייחס להצעה כאל בדיחה. שנה מאוחר יותר ב -  1943 נולדה בתם רבקה. היום מתגוררת רבקה בירושלים והיא עוסקת כבמאית ומחזאית. בנוסף היא מנהלת את בית הספר לדרמה של מכללת "אמונה". עד לא מזמן שימשה כמפקחת הארצית על תרבות ואומנות מטעם משרד החינוך. שנתיים אחר כך ב -  1945 נולד הבן בצלאל.

הילד חזקיהו בצלאל מעיני במלחמת השחרור
הרב בצלאל מעיני זוכר היטב את תקופת ילדותו במגדיאל. למרות היותו בנו של הרב הראשי של מגדיאל היו לו חברים רבים חילונים ודתיים. כמו כל חבריו המקום שהיה אהוב עליו ביותר היה פרדס התפוזים איפה שהיום הרחובות "מעיני" ו"החומש".
הרב בצלאל מעיני: "אני זוכר כילד קטן את רחוב הרצל במגדיאל. היו בו מעט מאוד בתים, בכלל באותה תקופה הבתים במגדיאל היו מפוזרים על שטח גדול והירוק שלט ביישוב. היו הרבה פרדסים והמון שטחים חקלאיים. אבא שלי היה צריך לצאת לשליחות דחופה לארה"ב, נשארנו לבד בבית אמי, אחותי ואנוכי. כמה ימים לאחר נסיעתו של אבא פרצה מלחמת השחרור. כמעט ולא יצאנו מהבית משום שנורו כל הזמן יריות מכיוון ביר עדס לבתי מגדיאל. זכור לי שאמא אספה אותנו והתייעצה עם אחותי רבקה ואיתי מה עושים. אמא החליטה שאי אפשר להישאר בבית לבד. באותו לילה אספנו צרור בגדים ויצאנו מהבית בחסות החשיכה לכיוון רמתיים. את הדרך עשינו ברגל כששמעו יריות הסתתרנו ובהפוגות המשכנו ללכת. המתנו לאוטובוס שהגיע בשעות הבוקר המוקדמות ונסענו לתל אביב. עד להפוגה במלחמה התגוררנו בחדרי מדרגות.לאחר מספר ימים נסענו מתל אביב לבני ברק וקיבלנו מחסה זמני בביתו של ד"ר קיסטר, לימים השופט העליון, שהיה מכר ותיק של הורי. בשלב מסוים חשה אמא שאנחנו מהווים נטל על מארחינו ואמרה לנו להתכונן לקראת חזרה הביתה למגדיאל. כשהיינו בדרך חזרה פגש אותנו מאיר לוינזון, כששמע מאמא שאנחנו בדרך חזרה למגדיאל, הואר לה ´השתגעתם? אתם חוזרים לחזית´. אותו לוינזון נהרג כמה שנים מאוחר יותר באחת מפעולות ההגנה בנגב. אמא נבהלה מדבריו של לוינזון והחליטה לחזור לבני ברק לביתו של ד"ר קיסטר עד שתסתיים המלחמה. כעבור מספר חודשים שבנו הביתה למגדיאל. דבר אחד לא אשכח כל חיי, כשחזרנו הביתה ראיתי את הקיר המזרחי של הבית הפונה לכיוון ´ביר עדס´ כשהוא מחורר כולו מקליעי הכדורים. זאת היתה תמונה מזעזעת שנחקקה עמוק בזיכרוני".
כמה חודשים מאוחר יותר חזר הרב דוב מעיני למגדיאל ולמשפחתו. מייד עם שובו הקים את בית הספר "תלמוד תורה" במגדיאל, היכן שהיום פועלת ישיבת "אור הנצח".
הרב בצלאל מעיני: "אני זוכר את בית הספר הזה שאבא הקים. זה היה צריף קטן סמוך מאוד לפרדס ושם למדנו. לא הרחק מבית הספר הקים אבא גם גן ילדים, שאגב פועל עד היום בשם ´אזדרכת´.

הילד השובב בצלאל
הרב בצלאל מעיני: "אני זוכר את עצמי כילד מאוד חברותי ויחד עם זאת שובב לא קטן. בבית זקיף, היכן שהיום המועצה הדתית במגדיאל, התנהל המטה של הצבא. היתה שם פעילות רבה. ג´יפים צבאיים באו ויצאו משם במהירות. כילדים נהגנו להסתתר סמוך לכביש שהוביל לבית זקיף ולהמתין לג´יפים הצבאיים שנסעו במהירות. כשהיו הג´יפים קרובים אלינו חצינו בריצה את הכביש, זה היה משחק מסוכן, ´רולטה רוסית´, במזל אף אחד מהילדים לא נפגע. זכור לי שבעקבות המשחק המסוכן הזה הגיעו אלינו חיילים הביתה, ממקום מחבואי שמעתי אותם מספרים לאמא שלי על המשחק המסוכן שלי על הכביש. הם הזהירו אותה וביקשו ממנה להשגיח שלא אעשה זאת שוב. אני זוכר עוד ששמעתי אותם אומרים לה, ´אם הוא כזה פייטר אז ניקח אותו לחזית´, אלא שהיה נדמה לי ששמעתי אותם אומרים ´ניקח אותו לחבית´ ומאוד נבהלתי. מאז הפסקתי לשחק במשחק המסוכן הזה".
בתום המלחמה ולאחר שהצליחו חיילי צה"ל לכבוש את "ביר עדס" שהיווה מקור האיום החמור ביותר למגדיאל, עברו החיילים בדרכם חזרה דרך רחוב הרצל במגדיאל.
הרב מעיני: "כל תושבי מגדיאל הגיעו לרחוב הרצל, אני זוכר את האנשים במרפסות ואת האנשים ברחובות מצטרפים לחיילים בשיר ´הבאנו שלום עליכם´ זה היה מרגש מאוד".
מקום נוסף בו אהב הילד בצלאל מעיני לשחק היה בפרדס הסמוך לבית הספר "תלמוד תורה".
מעיני: "הייתי מבלה בפרדס ימים שלמים. במיוחד אהבתי את תקופת הקטיף והכנת התפוזים למשלוח בפרדס ´סוקורוחוד´. בכל עונה של הקטיף היו מאלתרים בית אריזה זמני ובית מלאכה להכנת ארגזים מעץ. אהבתי להסתובב בבית האריזה ולראות את עבודתן של אורזות הפרי. מדי פעם הייתי גם עוזר בקטיף ובאריזה ובהחלפת צינורות השקיה ובסוף היום הייתי חוזר הביתה עם שק תפוזים שקיבלתי בתמורה לעבודתי. כשהסתיימה העבודה העונתית זה מאוד ציער אותי".
מקרה נוסף עליו סיפר הרב מעיני מתקופת ילדותו הוא אירוע שבדרך נס גמר ללא נזקים לגופו.
מעיני: "לפני שהתחילו לבנות את בית הספר ´תלמוד תורה´ היכן שהיום ישיבת ´אור הנצח´, היו חייבים לעקור עצי פרי מהפרדס הסמוך. מאחר והעצים היו גדולים לא ניתן היה לפנותם ושרפו אותם במקום. גם את גזעי העצים הרחבים הדליקו כך שבמקום בו עמד הגזע נפער חור שחור ומפוייח. יום למחרת הבערת העצים התעוררתי בבוקר והלכתי כהרגלי לראות את העובדים בפרדס. נכנסתי לקרחת הפרדס שנוצרה במקום שם נעקרו ונשרפו העצים, ומבלי לשים לב רצתי לתוך אחת הגומות שבתוכה לחשו עדיין הגחלים במלוא עוצמתם חטפתי כוויות רציניות בכפות הרגליים, במשך יותר מחודש לא יכולתי להלך. מי שטיפל בי היה ד"ר פריש ממגדיאל, הוא היה מגיע אלינו הביתה יומיום כדי להחליף לי את התחבושות, לא אשכח את הכאבים והצעקות של בעת הטיפולים. הייתי ילד שובב".
יחד עם זאת אומר הרב מעיני, כי הזיכרונות המתוקים ביותר שלו מתקופת ילדותו היו שניים: "מדי ערב היה מגיע אלנו הביתה הרב רפאל ביטון זצ"ל, עוד כשהיה צעיר ולמד עם אבא תורה לאורה של פתיליה, אהבתי לשבת לידם ולשמוע אותם לומדים תורה, כל לילה הייתי נרדם לקול לימוד התורה שלהם. הזיכרון המתוק השני שלי הוא, קול נעימותיו שלא אבא כשהיה שר לנו בשבתות. את זה אני לא יכול לשכוח. רק לאחרונה הפקתי תקליטור מזכרת בו אני שר את כל השירים שנהג לשיר לנו".

בצלאל בן השמונה נפרד מאביו לעולמים



   הוסף תגובה  
   שלח לחבר  
טרם התקבלו תגובות לכתבה זו

עיריית הוד השרון

תשלומי ארנונה

מועצות מקומיות

סרטים

הופעות והצגות

מסעדות

פנאי ובילוי

הרצאות וחוגים

הלוח הירוק

בנקים

מוקדי חרום

דואר

מוניות

השכלה וחינוך

דף הבית | על הוד השרון | פרסם עצמך | צור קשר | תנאים | אודות | תמיכה
Copyright © 2004 HoHa. All rights reserved